בעולם של "חשדנות נגיעה" חייבים להתחבק

עולם סדנאות המגע והמיניות, כפי שהכרתי אותו, עצר. מי בכלל רוצה להיות בחדר עם מלא אנשים, חלקם זרים, שנוגעים אחד בשני בתקופה מלחיצה שכזאת ? אז יצאתי גם אני לחופש. אמנם תכננתי חופשה ארוכה עוד לפני התפשטות הקורונה, אבל פתאום גם לא הייתה לי ברירה אחרת...


המנוחה הזאת החלה כשחרור גדול, עם המון חופש להתבטל, מבלי לחשוב על שיווק ומבלי לעסוק בהרגעת מתעניינים שרוצים לבוא לסדנה אבל "חוששים שזו אורגיה ." אך לאט לאט החלה לחלחל אלי המחשבה מה אם אנחנו נכנסים לתקופה של חשד מנגיעה. מה יהיה בעולם ללא מגע? ומה יהיה עם התנועה העולמית שאני חלק ממנה לקידום נינוחות עם הגוף, הסרת הבושה ותקשורת פתוחה על מיניות? הרי האופוריה שזורמת בגופי אחרי שאני מקלף מעצמי את שכבות הפחד, מוריד בגדים ומקבל חיבוק אוהב מקבוצה של זרים - לא דומה לשום דבר אחר.


ומה יהיה איתי? מה יהיה על הכנסים, הפסטיבלים וקורסים שהובלתי? היום, חברים שלי מהססים להתחבק איתי. כשאני פוגש את ההורים שלי, אני שואל את עצמי אם החיבוק שווה את הסיכון. לפרקים זה ממש מדכא ומציפה אותי תחושה של אבל על חופש ואותנטיות שנעלמו. כשכל שיעול במרחב הציבורי מקפיץ, כשכל מגע בידית דלת חשודה, זה מרגיש כאילו אנו חווים רגרסיה עולמית, אל מציאות חרדה, סגורה, חשדנית ומבודדת. איזה מסר אנו מעבירים לילדי התקופה?


כמה מזה ימשיך איתנו עוד הרבה אחרי שהקורונה תיעלם? האם כפי שהאיידס הזיק קשות בשנות השמונים והתשעים לתנועה לשחרור המיניות, אולי גם לקורונה יהיו השפעות שייקחו אותנו אל עולם ללא מגע. איך זה מרגיש בכלל לחיות בעולם ללא מגע?


מחקרים מראים שמגע הוא צורך חשוב. אחרי אוכל, מים וביטחון, מגע הוא עניין בסיסי. תינוקות ללא מגע לא שורדים את שנתם הראשונה. מגע הוא גם השפה הראשונית שלנו, עוד לפני המלה הראשונה, עוד לפני שלמדנו לקרוא תווי פנים. בוגרים שסובלים מחסך במגע מראים תסמינים של דיכאון, חוסר שינה, חוסר שקט, חרדה, קושי ביצירת קשרים אינטימיים, התפרצויות אגרסיביות ועוד.


כמבוגרים, היחס שלנו למגע מורכב. אולי כי הוא יכול להיות אינטימי ופוגע לפעמים. אולי כי התקשורת שלנו סביבו לא תמיד מדויקת, אולי כי מישהו נגע בנו כשלא רצינו. גם לפני הקורונה, יכולתי לראות כמה רעב לא מודע, יש לנו למגע. פגשתי לא מעט זוגות, שהדרך שלהם לקבל מגע היא סקס. וכך יוצא שלפעמים כשאנחנו בעצם צריכים חיבוק, אנחנו נכנסים לדינמיקה מינית שלפעמים משרתת את הצורך ולפעמים לא.

אז מה עושים עם הרעב למגע מבלי להסתבך? מתחבקים.


כן, חיבוק יזום ומודע בהחלט יכול להיות אחת הדרכים למלא את המשאב החשוב של מגע. אני מזמין אתכם לחיבוק עם מישהו קרוב, בן/בת זוג או מישהו שנוח לכם איתו. ההזמנה היא, ממש לפנות זמן ולהגדיר מראש שזה רק חיבוק שלא יוביל למשהו נוסף. אפשר גם להגדיר את משך החיבוק מראש. 5-7 דקות הוא פרק זמן מומלץ משום שלוקח למוח כמה דקות להתחיל להפריש את כל החומרים שחסרים לנו בעולם ללא מגע (אוקסיטוצין הוא המוכר מבניהם).


בזמן החיבוק, נסו לבדוק מה נוכח בכם כשאתם מתחבקים. נינוחות? התרגשות? מבוכה? דריכות? נסו לבדוק אם נוח לכם. לפעמים שינוי קל בתנוחה או בעמידה מאפשר התמסרות גדולה יותר. נסו לראות אם אתם יכולים להרפות לתוך החיבוק, שימו לב איזה אזורים בכם יותר מתוחים או נוקשים ואז נסו להרפות אותם. העבירו מדי פעם את תשומת הלב אל הפרטנר/ית שלכם וחזרה אליכם. שימו לב לקצב הנשימה שלכם ושל מי שאתכם. מדי פעם, נסו לנשום יחד. תנו למוח שלכם לנדוד למקומות אחרים, זה בסדר. חיבוק של יותר מארבע דקות יחזק את המערכת החיסונית שלנו, יקטין אגרסיות, יעלה את דימוי הגוף שלנו ואפילו משפר את היכולת שלנו לסמוך על בני-אדם אחרים. עם כל נשימה שלכם, נסו לשתות כמו עם קש את חום הגוף שנוגע בכם, ולומר "תודה" בלב, על הקרבה.


אולי אני מגזים עם החששות מהיעדר המגע והריחוק החברתי. אולי זה רק גל, ובעוד חצי שנה מהיום נשכח שכל ליטוף היה מסוכן. אולי בכלל תתפתח תנועה נגד הניכור, המגבלות וכליאת הצורך במגע. אולי... אבל עד אז, חיבוק נעים שיהיה לכולם.


מתוך הבלוג שלי ב'הארץ' - https://www.haaretz.co.il/blogs/shaharberlovich

שחר ברלוביץ - מדריך לתקשורת אינטימית

ליצירת קשר - 054-7944986

Snupkin@Gmail.com

  • Facebook Social Icon

לעמוד הפייסבוק שלי לחצו

שחר ברלוביץ - מנחה לתקשורת אינטימית