החתיכה החסרה שלי

בגיל שמונה ימים הורידו לי חתיכה מהזין. כמובן שאני לא זוכר מה היה שם ואינני יודע מה נצרב בי מאז. מהתמונות נראה שזה היה אירוע חגיגי. הורים גאים לבן בכור, רב לבבי שותה יין אדום ואורחים מבושמים אוכלים רבע עוף. אולי זו הסיבה שאני לא אוהב אירועים הומי אדם? אולי זו הסיבה שלפעמים קשה לי להרגיש בטוח כשנוגעים לי בזין?


לאחרונה פגשתי בקליניקה גבר שהמילה שלו לא עברה "חלק". התוצאה - מגוון קשיים והרבה בושה. ניגשתי לקרוא עוד על הנושא וככל שהעמקתי - משהו בי נסדק. אמנם ידעתי כבר שהעורלה מקלה על החיכוך ועוזרת לסיכוך בזמן קיום יחסי מין ואוננות, אך פתאום עלתה בי המחשבה שאולי מצאתי את התשובה לשאלה למה אני מאונן מאז ומעולם מבעד לתחתונים. המגע הישיר גס לי מדי ואולי באמצעות הבגד אני מפצה על אובדן העורלה. קראתי גם שאם חיתוך העורלה אינו נעשה במדויק, זה עלול ליצור נטייה של האיבר. אז אולי זו הסיבה שהזין שלי נוטה שמאלה? פעם זה ממש הפריע לי, אפילו החלפתי יד כשאוננתי כדי "ליישר אותו". זה לא עזר...


הדבר הכואב ביותר בקריאתי על המילה היתה ההבנה כמה קצוות עצביים ייחודיים יש בעורלה. איזה פוטנציאל חישה ועונג היא מאפשרת. הסרתה גם חושפת את ראשו של האיבר לחיכוך והופכת אותו פחות רגיש עם הזמן. זו הרי בדיוק הסיבה שבעטיה החלו למול תינוקות בארה"ב מלכתחילה - לנסות ולהקהות את העונג כדי שגברים יהיו פחות להוטים אחרי סקס. בעודי תוהה על עוצמת התחושה שנשללה ממני, עלה בי כעס על כך שגופי הופקר לכריתה, ללא בחירה, סיבה רציונלית או הרדמה.


מעניין שכל הטלת מום ללא אישור, על אחת כמה וכמה בתינוק, ובוודאי ללא הרדמה, נחשבת כיום התעללות או מעשה פרימיטיבי, אך לא המילה. ברור כיום לכולם שהתינוקות חווים כאב (בעבר הקלו בכך ראש), יש מחקרים שמדברים על פגיעה בתחושה המינית ואפילו על פוסט-טראומה, ועדיין המילה הוא מנהג שלא פס מן העולם אפילו בחוגים החילוניים. מה ידעו/חשבו ההורים שלי כשפגעו במיניות שלי באותו אירוע רב משתתפים ובורקס. הם הרי אוכלי חזיר ומחללי שבת וחינכו אותי להקשיב להגיון, להאמין למדע ולחשוב בעצמי. איך דווקא הם נפלו במלכודת?


התשובה החילונית המוכרת היא "רק שלא יהיה ילד חריג, שיהיה כמו כולם". אז בואו נדבר על זה רגע: האם באמת אפשר למנוע מהילד שלך להיות חריג? אני, למשל, הרגשתי חריג במקלחות כי הייתי שמנמן וגרוע בספורט. אם הוריי לא רצו שאהיה חריג, היה עוזר יותר אם היו מלמדים אותי לשחק כדורגל. אולי החשש מחריגות בכל הקשור למילה נובע מהרצון של אבא שלי ש"אהיה כמוהו" וכמו אבא שלו לפניו. ואולי בכלל עצם ההחלטה לא למול היא הכרה בעוול שנעשה לך והודאה בכך שהאיבר שלך פגום. האם יש גבר שמסוגל להודות בכך?


כן, יש בתוכי גם את הקול שאומר "מה הבעיה שלך, כולם עוברים את זה. זה היה מזמן, אתה לא זוכר מזה כלום, על מה אתה מתבכיין?" אבל זו בדיוק הנקודה: חברתית אסור לי להתבכיין. זה ילדותי, לא גברי, חלש, חריג וזו הודאה בפגם. אין לגיטימציה להתלונן על כך. החברה רוצה את הגבר שלה חזק, קשוח, חייל, יוזם ומצליח. אחרת, גברים אחרים ירמסו אותו ונשים לא ירצו בו.


איפה כל זה פוגש אותי במיטה? בהרבה דריכות - כי יש לי תפקיד שאני אמור לבצעו. חייבת להיות לי זיקפה תמיד, אחרת, אני גבר שלא יודע לספק. אני אמור "לזיין", "להחזיק", "להגמיר"; בקושי לבקש עדינות עבורי - כי לפעמים מגע ישיר הוא חזק מדי ולא נעים; במתח - כי יש בי משהו שלא לגמרי סומך על זה שרואים אותי. דורות של איסורים, ביקורת והסללה לאיך מותר לנו להיות, לעשות או להיראות במיטה, שממשיכים את המסורת המדממת של אברהם אבינו, שהיה מוכן להקריב את בנו יחידו עבור האל, עבור האמונה, עבור הנורמליות.


"לא נורא, יש לי מה ללמוד מזה. אני כבר לא אעשה זאת לילדיי" - יש בתוכי גם את הקול הזה. אבל בשורה התחתונה בעיקר עצוב לי ואינני יודע מה לעשות עם העצב הזה. איך אני יכול להתאבל על משהו שאני לא זוכר שאבד לי? איך להתייחס, בשם אותו תינוק ללא קול שהייתי, לטראומה קולקטיבית שאני חלק ממנה? אם היית ניתנת לי כיום האפשרות לבחור בדיעבד, ברור לי שהייתי מוותר על המילה. "להיות נורמלי" או "לא חריג" זה לגמרי אובר-רייטד.

שחר ברלוביץ - מדריך לתקשורת אינטימית

ליצירת קשר - 054-7944986

Snupkin@Gmail.com

  • Facebook Social Icon

לעמוד הפייסבוק שלי לחצו

שחר ברלוביץ - מנחה לתקשורת אינטימית