"היא אומרת לי "אתה מגזים

שחר ברלוביץ - מדריך לתקשורת אינטימית

ליצירת קשר - 054-7944986

Snupkin@Gmail.com

  • Facebook Social Icon

לעמוד הפייסבוק שלי לחצו

שחר ברלוביץ - מנחה לתקשורת אינטימית

  • Shahar Berlovich

"היא אומרת לי "אתה מגזים

היא אומרת לי "אתה מגזים" ומשהו בי נדרך. אנחנו בתרגיל בסדנה והיא עושה לי מסאג' בגב. אני יודע שהיא לחוצה שיהיה לי נעים. אבל מרוב לחץ היא לא שמה לב שהיא נשענת עלי. כשאני אומר שזה כואב לי.

היא מבטלת אותי, את זה ב"אתה מגזים". וכל האמון שלי מתנדף. כמה פעמים שמעתי בחיי. "זה לא נורא" , "מה אתה מתבכיין", "אל תהיה ילד" או הכי גרוע "אל תהיה ילדה" לגבר גבר לא אמור לכאוב.

אני מתהפך על גב, ועכשיו התרגיל הוא, שהיא תענג אותי, באזור המפשעה. כביכול איזה כיף לי, כביכול חלומו של כל גבר גבר. בפועל, אני שוכב על הגב, מנסה להתמסר. אבל משהו בי בוער, מרגיש חסר אונים, מפוזר הייתי מעדיף לענג אותה.אבל אם אפסיק עכשיו, היא תיעלב, ותרגיש נכשלה.


קשה לי להתמסר וזה לא מהיום. הרבה יותר קל לי בתפקיד הנותן. המעניק, המספק, המכיל, המרפא, המורה. אני באמת נהנה מלתת, הנאה שהיא גם ארוטית. כשאני בצד המקבל, זה הרבה פעמים לא מדויק לי. לפעמים אני מנסה לדייק במילים אבל זה יוצא מסורבל, אז אני מוותר. ולאט לאט מצטבר לו שם תסכול. מה עומד מאחורי זה ? אולי פחד מלהרגיש חייב, אם באמת היה לי טוב ? אולי פחד מלהיקשר, כי עכשיו אני תלוי במישהו שעושה לי טוב ? אולי פחד מלהתקרב, לאפשר למישהי לראות אותי באמת חשוף ?


אז אני עושה מאמץ ומנסה להתמסר, מנסה לתת לה לתת לי. והיא נוגעת בי לאורך הגוף ונעים לי. כשהיא מגיעה לאזור המפשעה, אני מרגיש היסוס במגע שלה. אני שם לב שפתאום, התחילה לכאוב לי צלקת ישנה.יש לי צלקת שחוצה את המפשעה שלי. היום היא דיי בהירה ודהויה ומסתתרת מתחת לשיער הערווה. יש לי אותה מגיל 5. בגיל 5, עשו לי ניתוח בגלל אשך טמיר (אשך סורר שנשאר בחלל הבטן כשנולדתי). זה אומר, שניתחו אותי בהרדמה מלאה ושהייתי מרותק למיטה בבית חולים. מאז לפעמים רגיש לי שם, באזור של הצלקת.

אמרתי לה שתיזהר והיא אומרת בסדר. אבל אז בלי לשים לב היא לוחצת שם חזק. בהבזק, עולה בי כאב גדול וכעס ורצון לצעוק ולדחוף אותה. אבל אני מחזיק בפנים. לא רוצה לעשות פדיחות מול כולם, לא רוצה לבייש אותה, לא רוצה לאכזב אותה. זהו מבחינתי התרגיל נגמר, אבל אני לא עוצר... שוכב על הגב נושם אל הכאב והכעס. ועולות בי פעמים אחרות, עם נשים אחרות, שבהן הייתי כך על הגב. פסיבי וחשוף. ונשים נוגעות באזור הרגיש שלי, בחוסר תשומת לב, בחוסר הקשבה. ואני בן 5, וקיץ.

ואני הולך עם אימא שלי להוציא את התפרים (כמה שבועות אחרי הניתוח). ואחות עייפה וקשוחה תולשת לי את התפרים. אני זוכר שכאב, אני זוכר שבכיתי. אני זוכר שהאחות אמרה לי שאני בכיין. אני זוכר שהרגשתי בושה על זה שאני בכיין. זוכר את אימא שלי מזועזעת ומקללת את האחות אחרי שיצאנו. וזה מתחבר לי... משהו ב'להפקיר' את עצמי למגע לא בטוח או לא נוכח, מציף אותי.


זוגתי קולטת שאני מופעל. ואני מבקש להפסיק את התרגיל. אנחנו מתחבקים, אני מנסה להירגע. לא להאשים אותה למרות שיש בי כעס. לא אכזב אותה, גם כשכל החדר סביבנו גניחות של זוגות מתענגים. אז מה עכשיו ? עכשיו שאני מבין למה קשה לי. מה עושים עם זה ? אני משווע להתמסר, להיכנע, לקבל, להתענג. אבל איך בונים אמון, על שבר שקרה מזמן ? אבל איך סומכים על עצמי שלא אקפא שוב ? אחרי כל הסדנאות והקורסים ומערכות היחסים. אני מבין. כמה זה עמוק, הקושי שלי לתת אמון. כמה זה עדיין הווה מבחינתי, החוסר-אונים והאכזבה שאף-אחד לא שומר עלי. בניתי חיים שלמים, דפוסים ותאוריות, שיצדיקו את הפחדים שלי. וצברתי אשמה על זה שאני לא בסדר, שאני עדין מידיי, רגיש מידיי, סגור מידיי.


נושם ומקלף עוד שכבה. פותח מולה את הכאב שלי. ואני יותר חשוף ויותר פגיע.

מכורבלים, אנחנו מנסים לדבר את זה. נותנים מקום, לכעס, לכאב, לפחד, לחוסר-אונים, לבלבול, לאכזבה. זזים לאט, בכל מה שנוגע לאזור הרגיש. מכירים בזה, שיש בי מצב טראומה, שכשאני נכנס אליו 'אני לא רואה בעיניים'. ומתרגלים "על יבש". מגדירים תפקידים מראש, מדייקים גבולות, עוצרים כל כמה דקות לבדוק איפה אנחנו היא מסתכלת לי בעיניים ונושמת איתי ואני משחרר. משחקים בהתמסרות. איזה כיף לי, שיש לי עם מי לשחק...


מדי פעם אני שואל את בן ה5 שהייתי "הכל בסדר?", "זה עדיין כיף לך?", "רוצה חיבוק?"