מהמפגש הראשון היה בינינו ניצוץ חזק של משיכה, והסקס היה מסע של גילוי וריגוש. אבל, כצפוי, אחרי כשלושה חודשים ירד גל ההתאהבות והפסקנו "לעגל פינות" או לנסות להרשים זה את זו. כשהמשקפיים הוורודים הללו הוסרו, גיליתי שבסקס איתה אני מוצא את עצמי במצב של ריצוי. מנסה להרשים, להגמיר,
להראות שאני יודע לספק את מה שהיא אוהבת - ושוכח אותי. התחוור לי שהיא רוצה "להזדיין" ושאני רוצה "לעשות אהבה". כלומר, בכיף מבחינתי להזדיין. מהר, חזק, ייצרי, חייתי. אבל לא רק. בא לי לפעמים שיהיה איטי, ממושך, נטול-מטרה, מתמזג, רוחני.
לקח לי זמן להכיר בזה. הרי "להזדיין" אמור להיות מה שאני גם רוצה. אני "אמור לרצות סקס" תמיד ולא משנה איך. הביך אותי לבקש ממנה כל פעם שתאט, שתסתכל לי בעיניים, שתנשום איתי. כל כך רציתי שנהיה בדיוק על אותו הגל. בסך הכל, אנחנו מאד נמשכים אחד לשנייה, וכיף לנו, ועמוק, ומצחיק, ומעניין, וקרוב ופתוח. למה לסבך, חשבתי לעצמי, ולא אמרתי כלום.
אבל אט אט החלו להסתנן אלי קולות נוספים. האם זה כל מה שיש בחיבור הפיזי שלנו? עם זה אצטרך לחיות לנצח? אם אנחנו כל כך שונים, אולי גם אני לא מספק אותה? הסתרתי ממנה את המחשבות הללו והרגשתי בודד. החזקתי את זה לבד. החזקתי יותר מדי זמן. ובסוף, כשהתחלתי לדבר איתה על זה, זה יצא כועס ומתלונן.
כבר בשיחות הראשונות עלו הפחדים. היא אמרה שאינה יודעת איך לעשות לי טוב, לא מבינה מה אני רוצה, ושאולי בעצם כל מה שהיה בינינו עד כה לא היה כזה נהדר, ופשוט הסתרתי. אני התוודעתי בפניה שאני חש קטנוני, שלא יודע להעריך את מה שיש לו, שאולי הדרישות שלי לא ריאליות ושאני מסובך עם כל "הציפיות המיניות" שלי. שהכמיהה שלי להתמזגות היא ילדותית.
ככל שדיברנו על זה יותר, ככה עשינו פחות סקס והפכנו יותר דרוכים. התנהלנו כרגיל אבל היה מתח באוויר, היה משהו שלא מדובר. מצאתי את עצמי מתבצר, כועס על כך שהיא לא רואה אותי ולא מבינה את הצרכים שלי. ניסינו כמה פעמים לפנות "זמן איכות", להקדיש לחיבור חדש, להכניס כוונה. הסברתי לה במלים מה אני מחפש ותרגלנו יחד. בפועל, כאילו קיבלתי את מה שרציתי אבל זה הרגיש מלאכותי. היא לא באמת היית נוכחת (סיפרה שכל הזמן שאלה את עצמה אם היא "טובה בזה"). הלכנו גם לסדנת טנטרה שהתחילה מקסים
ונגמרה זוועה.
למזלנו, יש בינינו תקשורת טובה. להבדיל ממערכות יחסים קודמות, הפעם לא ברחתי ולשמחתי גם היא לא. נשארנו יחד עם התסכול, דיברנו אותו, לקחנו עליו אחריות. שנינו הבאנו בזמן אמת את הפחדים שלנו וראינו עד כמה אנחנו דומים. כמה אנחנו רוצים שזה יעבוד וכמה זה מפחיד שניכשל. לדבר על בעיות בסקס זה כמו לפרום יחד כדור צמר שהסתבך. צריך הרבה עדינות וסבלנות. אם לא נזהרים - הקושי רק מחריף. מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה פגיעות עולה מהשיח על מין. אולי זה בגלל החשיפה כשאנחנו עירומים פיזית, משתוקקים לחיבור, התמסרות, עונג, אקסטזה. אולי זה הקושי להביע במלים צרכים וכמיהות שרק הגוף מכיר.
להפתעתי, גיליתי שיש לי "תנאים מוקדמים" כדי להגיע למיניות מספקת. תמיד חשבתי שאני "זורם", גמיש ופתוח לכל מפגש (כמו "גבר אמיתי"). היום אני מבין את צורך שלי להרגיש בטוח ומובן. להרגיש טוב עם עצמי ועם הגוף שלי, להרגיש קירבה באמצעות תקשורת מילולית עמוקה. לדעת שיש לי המון זמן ושלא מצפים ממני לתפקד או להרשים. זה לא "התמזגות" מה שאני מחפש. אני חותר לדיאלוג ונראות. לצאת עם מישהי למסע משותף של חיפוש. נגלה מה שנגלה ואם נמעד - נמעד יחד.
אז שחררנו קצת והחלטנו לזוז בתוך זה לאט, בלי מטרה, בלי צפיות. עם האפשרות להפסיק בכל רגע, בודקים אחד עם השנייה כל כמה דקות מה שלומנו. עם הזמן הצטברו לנו עוד ועוד חוויות חיוביות. אני מניח שתמיד יהיו הבדלים. אך כל עוד שנינו לוקחים אחריות על הפחדים שלנו ועל הדפוסים ששנינו מביאים ליחסים האינטימיים שלנו, יש מקום למשהו חדש לצמוח. ואני? אני לוקח אחריות על כך שלא תמיד ברור לי מה בכלל אני רוצה או צריך בזמן אמת. שלפעמים אני מתבלבל וקופא. אני לומד לדייק, לבקש, לעצור ולהביא את הפגיעות שבי לכאן ועכשיו. זה עדיין קשה. אבל כשמגיעים הרגעים הקרובים שאפשר לצחוק, לבכות ולהתמסר לחיבור - הם שווים את זה ממש.
מתוך הטור שלי ב'הארץ' - 'סקסטינג'