התנועה לשחרור הגבר הרגיש

בחודש שעבר צוינו יום הגבר הבינלאומי והיום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. יש שיגידו שאלו אירועים משלימים ויש שיאמרו "למה בכלל צריך יום שמוקדש לגברים, הרי הם השולטים, המנהלים את העולם".

ובכן, יש לי וידוי: הייתי ועודני גזען כלפי גברים. יש בי עדיין חלק שחושב שהם כוחניים, ילדותיים ולא רגישים. אם אני צריך לבחור בין חברת גברים לנשים, ברור שאבחר בנשים. מגיל צעיר הזדהיתי עם הגישה הפמיניסטית, גם כשזה לא היה פופולרי בחולון של שנות השמונים. בשנות העשרים לחיי הכרתי מקרוב מספר רב של נשים שנפגעו מינית ושנאה שקטה הזדחלה לה פנימה. לפעמים זה הרגיש כאילו כל מה שרע בעולם נגרם על-ידי גברים - אלימות, אונס, מלחמות וניצול כדור הארץ. המדיה מלאה בראיות לתחושה הזאת.


עם זאת, בשנים האחרונות משהו בי השתנה. זה התחיל כשהגעתי למפגשים שמתמקדים בגבריות, "גבריות חדשה", אם תרצו. הגעתי חשדן, אפילו מזלזל, אבל בשיחות ובמעגלי שיתוף נחשפתי לקולות שלא פגשתי קודם. כמו אל מול וילון שהוסר, נוכחתי למה שלא ראיתי קודם לכן: הוא המחיר שגברים משלמים על "הסידור" הנוכחי. כלומר, על הציוויים החברתיים שמוטלים עלינו - להגן, להילחם, לפרנס, להסתכן, להצליח ולכבוש. חיים בעולם שבו מי שלא מנצח הוא כישלון.


המהפכה הפמיניסטית עוד לא הסתיימה והשוביניזם עוד לא מוגר, אבל מה עם כל הגברים שרוצים שוויון ושחרור? האם יש להם מקום לבטא את עצמם במלואם? האישה המודרנית יכולה להיות גם עקרת בית וגם להתמודד לנשיאות ארה"ב, גם להיות רכה וגם להיות עוצמתית. אבל הגבר המודרני - מה המנעד שלו? הוא עדיין צריך להיות חזק, מוביל, צייד, מפרנס. האם מותר לו להיות פגיע? עדין? חלש (פיזית)? רגיש ?



יש מעט מאוד מודלים תרבותיים לגבר הרגיש שאינם זוכים ליחס נלעג. אולי ברק אובמה, אולי דיוויד בואי. ייתכן שאתם, אלה שקוראים את הפוסט הזה, שואלים את עצמכם עכשיו - "מה הבעיה שלו, בסך הכל עוד גבר פריבילגי שמתבכיין". נכון, גברים לא אמורים להתבכיין גם בעולם של נשים חזקות. אבל איך זה שהדימוי של גבר רגיש הוא בכייני, חלש, רופס? בחוויה שלי גם נשים וגם גברים מייחסים, לרוב, מעמד מוחלש לגבר הרגיש. מגיל צעיר אומרים לבנים לא לבכות כי זה ילדותי/נשי/הומואי, אמירות שמסמנות שנשים והומואים הם פחותי ערך, ושפגיעות היא חולשה שיש להסתיר. אם אנחנו באמת כאלה חזקים, למה אסור לנו להיות פגיעים?


איפה זה פוגש אותנו ביחסים - נשים חזקות ופמיניסטיות שאני פוגש עדיין רוצות "גבר גבר". אולי לא איזה ניאנדרטל, אבל לגמרי אחד גבוה, חסון, אבהי כזה, שיעטוף ויוביל. בתוכי עולה תסכול, תסכול אישי, מלווה בזיכרונות על הפעמים שחשפתי את עצמי בחולשתי מול בנות זוג, וזה מיד בלבל אותן והפך אותי ללא סקסי עבורן. ובמיטה - עדיין לרוב הגברים קשה להתמסר, אנחנו עסוקים בלתפקד (שיעמוד, שלא נגמור מהר), מרגישים אחראיים על הסיפוק של הפרטנרית שלנו אבל מתקשים לדבר על הצרכים שלנו. כלואים בפער בין מי שאנחנו באמת לבין מה שמצפים מאיתנו להיות.


הסטריאוטיפ של הגבר "הלוקח", האגואיסט, שרוצה רק סקס ולא אכפת לו מהפרטנרית שלו, ובמקרים קשים גם לוקח בכוח, צריך לחלוף מן העולם. מצד שני, אנחנו מקבלים מסרים כפולים: "תהיה רגיש" אבל לא יותר מדי, "תהיה חזק" אבל לא יותר מדי. הציפייה שהגבר יזום, יענג, יגמיר, יספק, יכולה להיות מאוד מצמצמת בפני עצמה. אתה צריך להיות אקטיבי, תומך ודומיננטי, "הכפית הגדולה העוטפת", אבל מי עוטף אותך?

גם גברים עוברים טראומות מיניות (עד גיל 12, הנתונים הם חצי-חצי בין בנים לבנות). כמה שיח אתם שומעים על זה? כמה מקום יש לגברים האלה לחשוף קשיים ופחדים ממפגש אינטימי? התוצאות העצובות של זה הן, במקרה הרע, אגרסיביות לא מווסתת, במקרה הפחות רע – אטימות, חוסר רגישות, קושי בתפקוד, ובעיקר - בדידות. הרבה בדידות.


הדיון הזה יכול להידרדר ממש בקלות למי יותר מסכן, נשים או גברים. מכיוון שרוב הפגיעות הפיזיות נעשות על-ידי גברים, אז לכאורה "אין להם זכות להתלונן". העניין הוא שמאחורי כל גבר אלים עומדת אמא שאמרה לו לא לבכות, "הלשינה" לאבא כשהבן עשה צרות ושלחה אותו לצבא להיות "גיבור". כן, גם היא קורבן של החברה שבה היא חיה. שיח הקורבנות משרת את הרעיון ההיררכי ומעמיד אותנו שוב אחד נגד השנייה, במקום לאחד כוחות מול מנגנון פטריארכלי שמדכא את שני הצדדים.


ובכל זאת, דברים משתנים. נשים התעוררו, התאגדו והקימו את התנועה הפמיניסטית, התנועה החשובה ביותר במאה השנים האחרונות, ואילו הגברים נשארו מאחור. אין להם קבוצת שייכות שמייצגת את רצונם לשחרור מעול הפטריארכיה. על מנת שיהיה שוויון וזכות בחירה אמיתית, בין המינים, גם הגברים צריכים להשתחרר ולקבל את החלקים הרכים והפגיעים שלהם. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים את תמיכת הנשים.

מעניין שבין יום הגבר הבינלאומי ליום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים ממוקם לו גם יום הזיכרון הטרנסג'נדרי. משהו בשינוי שחל בגישה כלפי טרנסים מעורר בי תקווה. ההכרה החברתית באפשרות להפריד בין המין שנולדתי בו, לזהות המגדרית שלי ולהעדפתי המינית, פותח עבור כולנו, גם הסטרייטים, עולם יותר ורסטילי ופחות מקוטב. אולי זה יהיה גם עולם שבו זה סקסי עבור גבר לבכות במיטה ואולי לפעמים גם להיות הכפית הקטנה.


מתוך הבלוג שלי ב'הארץ' - סקסטינג


שחר ברלוביץ - מדריך לתקשורת אינטימית

ליצירת קשר - 054-7944986

Snupkin@Gmail.com

  • Facebook Social Icon

לעמוד הפייסבוק שלי לחצו

שחר ברלוביץ - מנחה לתקשורת אינטימית