התרגול שלימד אותי ואותה "לקחת" וגם "לאפשר"

כגבר שגדל בבית פמיניסטי, ער לניצול והכפייה שספגו נשים במהלך הדורות, קשה לי "לקחת" כשאני בסיטואציה אירוטית. ב"לקחת" אני מתכוון ללהיות מרוכז בעונג שהוא עבורי, לעצמי. הרבה יותר קל לי להיות בתפקיד "הנותן", לענג את הבת הזוג שלי. באופן כללי, המיניות התקינה, המודעת, מעודדת את הדינמיקה של נתינה וקבלה. מיניות "אמורה" להיות הדדית ומתחשבת - אנחנו עושים דברים למען הפרטנר שלנו, מכילים אותו, מלטפים אותו, מענגים אותו, כי זה "הדבר הנכון", המקובל והרצוי.


אני בעד לתת ולקבל. אני מת על זה ומרגיש שם בבית. אבל הפעם אני רוצה לדבר על שני פעלים ארוטיים שיש להם יחסי ציבור רעים - "לקחת" ו"לאפשר". האסוציאציה התרבותית של המלים הללו היא בדרך כלל שלילית. להיות הלוקח או הלוקחת זה אומר להשתמש בגוף של האחר למען העונג האישי שלי. לאפשר זה אומר לתת למישהו או מישהי לעשות בי כרצונו - כל עוד זה במסגרת הגבולות שהצבתי. "לקחת" מתחבר לאגואיסטיות, נצלנות, כוחנות ואפילו אונס. "לאפשר" מתחבר לכניעות, אפטיות וחוסר-אונים.

כששני הפעלים הללו באים לידי ביטוי במצבים שאין בהם הסכמה, זה יכול להיות מאוד לא נעים. אבל מה קורה כשמשתמשים בהם מבחירה? לפעמים בא לנו פשוט לקחת - להתחרמן, לחפצן, לעשות מה שבא לנו עם הגוף של האחר, לזלול מישהו בלי חשבון או, מן העבר השני, לחוות שמישהו ממש מתפעל מאיתנו, עף עלינו מבלי שנצטרך לעשות כלום. הכמיהות הללו מבטאות תשוקות מאוד ראשוניות שיש לרובנו.



"לקחת" ו"לאפשר" סקרנו אותי מאוד, אז לפני מספר שנים, שיחקתי משחק מגע אינטימי עם מי שהיתה אז זוגתי. תרגול של חצי שעה שבו אפשר לקחת ולאפשר מתוך תחושה נוחה ובטוחה. פינינו לעצמנו זמן מהעולם שבחוץ ולכל אחד היו עשר דקות לחוות כל תפקיד. הטלנו מטבע כדי לקבוע מי ראשון שלוקח ומי ראשון שמאפשר. יצא שאני לקחתי ראשון. הלוקח עושה רק מה שעושה לו נעים ומנסה לא להתחשב בפרטנר שלו. המאפשרת נותנת שישתמשו בגוף שלה למטרת העונג של האחר. ואז מתחלפים. במשחק הזה, המאפשר הוא זה שקובע את הגבולות. לדוגמה: בלי שריטות, בלי נשיכות, בלי מגע באיברי מין, בלי דגדוגים, בלי ליקוקים, או אזור מסוים שהוא מחוץ לתחום. זוגתי שיתפה שהיא לא מעוניינת במגע באיברי המין או שידגדגו אותה.


יצאנו לדרך ובהתחלה זה היה מבלבל. הרגשתי קצת מוזר לגעת רק בשבילי. התרכזתי בנשימה שלי ובתחושותיי. שמתי יד על הגוף שלה ולא זזתי. ברגע הזה הרגשתי כמה אני רגיל להעניק/לתת ולחפש אישור שמה שאני עושה מהנה עבורה. קלטתי שהרבה מההנאה שלי שאובה מזה שזוגתי נהנית. נתתי ליד שלי לזוז על גופה, תוך כדי שאני אומר לעצמי "בשבילי", "זה בשבילי". בדקתי מה נעים לאצבעות שלי ולאט-לאט התחלתי להתמסר לעונג שלי.


ועם זאת, הפחדים לא איחרו לבוא. מה אם זה לא נעים לה? מה אם זה יוציא אותי באור חרמני, קריפי או סוטה? אחרי כמה דקות שבהן נתתי ליד שלי להוביל, זוגתי החלה להשמיע קולות של הנאה. למרות שזו לא היתה מטרת התרגיל, שמתי לב שהמוח שלי אוטומטית מנסה לאתר מה נעים לה, ושוב קלטתי שאני זולג מהלוקח אל הנותן, חוזר אל המקום שבו הכי נוח לי.


חלפו עשר דקות על השעון והחלפנו תפקידים. נשכבתי לאחור וחיכיתי. בדרך כלל כשנוגעים בי אני חש מתח בגוף. אולי זה מהפחד שלא יהיה לי טוב ואתאכזב? אולי מי שנותן לי משתעמם? האם אני אמור להשמיע קולות של הנאה? אלא כעת הלך הרוח הוא אחר: כשאני מאפשר לא אכפת לי. אני יודע שהיא עושה את זה עבור עצמה והתגובות שלי לא חשובות. וכך, חלק מהזמן שאפשרתי היה ממש נעים וחלק די סתמי. באופן מפתיע זה גם היה מחרמן, למרות שאיברי המין לא היו מעורבים במשחק כאמור. זה היה סקסי שמישהי כל-כך נהנית ממני, מהגוף שלי.


אחרי שסיימנו את שני הסבבים דיברנו קצת. שיתפנו איך זה הרגיש. השיחה הדגישה לנו את המקומות שבהם יותר קשה לנו להתמסר ביום-יום ואת הדינמיקה האינטימית שלנו. מסתבר שזה כיף להתנסות דווקא בתפקידים יותר מורכבים מפני ששם נפתחת האפשרות להתרחבות ארוטית.

גדלנו בתרבות של תן וקח, שמחלותיה הן תסכול, קורבנות, ריצוי והתחשבנות. תרבות שמקדשת את מה שהאחר אמור לעורר בי ולהשלים בי (ואני בו). כך יוצא שלפעמים אנחנו מאבדים בדרך את עצמנו ואת מה שבאמת עושה לנו נעים. אחת האיכויות המעניינות בתרגול של לוקח/מאפשר הוא הדגש שהוא שם על האחריות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו על העונג האישי שלו. עם האחריות הזו, חוזר אלינו הכוח החושני שלנו.


מתוך הבלוג שלי ב'הארץ' - https://www.haaretz.co.il/blogs/shaharberlovich

שחר ברלוביץ - מדריך לתקשורת אינטימית

ליצירת קשר - 054-7944986

Snupkin@Gmail.com

  • Facebook Social Icon

לעמוד הפייסבוק שלי לחצו

שחר ברלוביץ - מנחה לתקשורת אינטימית