טקס סליחה בין המינים
  • Shahar Berlovich

טקס סליחה בין המינים

אזהרה: הטקסט הבא מכיל פרטים מיניים כואבים. שמות המשתתפים שונו כדי לשמור על פרטיותם.



יום חמישי, אני ב - קוסמיק לאברס בכינרת (שזה אומר, 4 ימים של סדנאות בנושאי מיניות ואינטימיות) שש בערב, חם, חם, חם לי. יש טקס סליחה בין המינים, להשתתף או לא להשתתף ? צפיתי בעבר בטקס הזה, מהצד. גברים ונשים פותחים את הפצעים שיש להם אחד כלפי המין השני, מבקשים סליחה וסולחים. זה נראה מבחוץ, מרגש ועוצמתי, אבל גם מזיז אותי באי-נוחות. לא אוהב את החלוקה המגדרית, אני לא מרגיש מבפנים שאני גבר או אישה, אני אוסף של תכונות שאינן גבריות או נשיות. לא מסתדר עם הבינריות. וגם לא מרגיש שיש לי על מה להתנצל שלא התנצלתי פנים מול פנים. מחליט להיכנס בכל זאת...

המנחים מתוקים וקשובים, 200 א-נשים נרגשים. בהתחלה קצת ציני, קשה לי עם טקסים, לא אוהב שאומרים לי איך להרגיש. המנחים מדברים על פגיעות אישיות ובין דוריות, עולה בי האשמה שיש לי כלפי נשים, מן זהירות ובושה על כל הפגיעות שגברים פגעו במהלך ההיסטוריה. חולקים ברביעייה, שלושה גברים ואישה, איך נפגעתי מהמין השני ? ואיפה פגעתי במין השני ? סיפורים קשים עולים, השפלות, מניפולטיביות, לחץ חברתי. מוצא עצמי בסיפורים של שלושתם איפה נפגעתי מהמין השני ?

עולה סיפור ששמתי מזמן בצד, הוא נראה לי זניח אבל זה מה שעלה כשפתחתי את הפה המפגש המיני הראשון, עם בת המין השני, היה עם גלי, בגיל 15. נערה מהכיתה שלי, כל מה שהיינו עושים היה להחזיק ידיים. היינו עושים אהבה עם כפות הידיים, בכיתה, בקולנוע, באוטובוס. היינו מדברים שעות בטלפון, גם על מין, היה בה משהו נועז, שמשך אותי והפחיד אותי. יום אחד, היא הזמינה אותי להצטרף אליה לבייבי סיטינג. זו היית אמורה להיות הנשיקה הראשונה שלנו. באתי נרגש אבל לא היה לי אומץ. קפאתי שם, על הספה הרכה והתובענית. והלכתי הביתה נבוך ומובס. למחרת היא נפרדה ממני, הפיצה עלי שאני הומו והלכה לשחק עם המניאק של הכיתה. אין בי כעס כלפיה, אפילו אז לא היה. הבנתי את האכזבה שלה. זה הגיע לי. כי ? כי, בנים הם יוזמים, ואם הם לא יוזמים, זורקים אותם. כי, מי שמפחד הוא הומו. כי, בסוף היא תלך למניאק שלא רואה אותה. הסיפור הזה, לא נצרב לי כמשהו טראומתי, כי די מהר היית לי חברה חדשה. שאותה נישקתי כבר בדייט השני, כי אין מצב שזה קורה לי שוב !

במי פגעתי? זה יותר קשה לשתף, למרות שזה סיפור שאני זוכר טוב. קוראים לה יערה והיא היית ידידה טובה, בתחילת שנות ה20 שלי. שנתיים, היינו חברים טובים, שמפלרטטים מדי פעם. ואז, היה לנו ערב ארוך, שבו, נגענו לא נגענו, במיטה. זה היה מאוד מבלבל ומרגש. הייתי מתקרב, ולפעמים היא אמרה כן ולפעמים לא, חם קר שכזה. חודש אחר כך, היה לנו עוד לילה דומה. רק ששם, הרגשתי שעברתי את הגבול.לא זוכר אם היית חדירה, אני חושב שכן. לא היית שם אלימות, אבל גם לא היית שם הסכמה. וזה מציק לי גם היום. לפעמים חושב ליצור איתה קשר ולהתנצל על הערב ההוא. אבל אולי זה רק שלי, אולי היא לא זוכרת את זה בכלל.

עוברים לעמוד במעגלים גדולים. מעגל גדול של גברים מול מעגל גדול של נשים. כמה יפים כולם, עומד מול נשים מתחלפות ומחזיק מרחב. לדמעות, לחמלה, לסליחה, ליופי, לכעס, לאכזבה, לבושה, לייאוש. יש משהו מאחד, סביב הפגיעות של כולנו. גברים בוכים סביבי ואני מתאמץ להרגיש, אבל לא עולה בי הרבה. אז במקום להרגיש, אני שרI am here to live this life , I am holy. שר עד שהגרון שלי שורף. והטקס נגמר. המרחב דחוס, מלא טלטלות, אנשים מתפזרים כמו שיכורים. חיבוקים ארוכים, יש בי התרוממות רוח. יש לי משהו דחוס בבטן, מה זה ? זה כואב. מה עושים עם האנרגיה הזו ?

הולך לרקוד בסדנת אקסטטיק דאנס, לרקוד מרגיש לי בטוח. מתחילים, בתרגיל התפשטות מול אישה שאני קצת מכיר, אני יושב והיא מתפשטת מולי. איזו עוצמתית היא עם כל המבוכה שבה. ואז אני, מתפשט גם... מודע לשומנים שבצידי הגוף שלי, לזין המכווץ שלי. מודע לגברים החסונים שסביבי. הכל עדין וחברי ומכבד ועדיין יש כאן תחרות. מי יצוד את הכי יפה, זאת מחו"ל עם הציצי המושלם. האסטרטגיה שלי היא לרקוד עם כולם, גברים ונשים, נטרלי. מקטין את פחד הדחיה והאיום של הגברים האחרים. הגוש בבטן גדל וגדל... יוצא לקחת אוויר. הולך בין מתחמי הסדנאות בלילה החם, מוזיקה, קולות, צעקות, הנחיות, צחוקים מרגיש לא שייך.

מה באמת מציק לי ? מציק לי, שמה שלמדתי שם, בבייבי סיטינג ההוא עם גלי. זה ש, אין מקום לקצב הארוטי שלי, או שאני צייד או שזורקים אותי, שאין חסד עם ביישנות... יש כאן מישהי במרחב, שליבי נפתח כלפיה, אנחנו נפגשים לשיחות קטנות ומתוקות. ובא לי לקחת את זה לאט... אפילו לא התנשקנו. המרחב הזה של חגיגה וערום וסדנאות מיניות כאילו דורש להיות במיניות. אבל בעצם, מגרש המשחקים המיני הזה מכווץ לי את הזין. מוזר לי, להתקרב למישהי רק בגלל שאולי מישהו אחר יקדים אותי. מוזר לי, להתקרב למישהי שאני רוצה, בסדנה או בתרגיל, אני רוצה שזה יהיה מבחירה ובקצב שלנו. אולי זו מחשבה רומנטית, מה אני יודע ?

פתאום אני מבין. לא סלחתי. הפגיעות הגברית הקסומה שראיתי בטקס. מתקיימת מעט מאוד במרחבים האישיים. וזה מדהים שיש מקום כזה, כמו הטקס הזה, אבל גם מעציב כמה זה רחוק מהיום יום. יצאתי כועס מהטקס. לא סלחתי לנשים על זה שבסוף הן הולכות עם מניאק עם האופנוע. לא סלחתי לנשים על שלא היו ברורות איתי או עם עצמן והפכו אותו לתוקפן. לא סלחתי לגברים על כל האלימות שהפנו כלפי נשים במהלך ההיסטוריה. לא סלחתי לגברים על כך שהתחזו להיות ה'אחים' שלי ובעצם רצו לצוד את החברה שלי.

ואולי, בעצם, אני לא כזה שונה מהם, גם אני כזה, עם כל הרגישות והעדינות שבי. גם אני נמשך אל הבלתי מושג, גם אני השתמשתי במניפולציות כדי להשיג מיניות, גם אני מקטלג א-נשים לפי מראה חיצוני, גם אני מתנשא על הרגשות שלי, גם אני בורח מלהיות חלש...

מתרחק מהמחנה. על קצה של צוק, מעל הכנרת. צחקוקים וגניחות עולים מהחושך. בשקט בשקט בלי שאף אחד ישמע. בוכה מתאבל, על חלקים מדוכאים שבי. מושיט להם יד, מזמין לאותם להצטרף, לשחק. הביישן, הפחדן, החרדתי, הנעלב, החולמני, המגושם, המבולבל, המניפולטיבי, האכזר, המפסידן, השביר ואנחנו מחזיקים ידיים במעגל וסולחים.

שחר ברלוביץ - מדריך לתקשורת אינטימית

ליצירת קשר - 054-7944986

Snupkin@Gmail.com

  • Facebook Social Icon

לעמוד הפייסבוק שלי לחצו

שחר ברלוביץ - מנחה לתקשורת אינטימית