כשהטראומה המינית שלה נמצאת במיטה שלך

*אזהרת טריגר פגיעה מינית*




***

היא יושבת על השטיח בצימר המפנק שלקחנו ומספרת לי על איך דוד שלה היה מגיע למיטה שלה כשהייתה בת 11. הדם שלי קופא. אני מוצף רגשות. כעס, אימה, עצב, חמלה, גועל. אני מבין שהרגע הזה חשוב. שהדרך שבה אגיב עכשיו תשפיע על מהלך היחסים שלנו. אני אוהב אותה מאוד, רוצה להיות גיבור בשבילה, אבל חושש שזה גדול עלי. מנסה להראות לא מזועזע. זה מחריד אותי, אבל רוצה לשמוע עוד.


איך אוכל עכשיו להתחמק מהאסוציאציות שקשורות במה שקרה לה. כשניגע, כשנעשה אהבה, באיזה מילים אסור לי להשתמש? איך אסור לי לגעת? מפחיד אותי להיות קשור באיזושהי צורה לכאב הזה. זה משתק אותי. מרחיק אותי. אני שותק את זה ומחבק אותה חזק.



לאורך חיי היו לי בנות זוג שנפגעו מינית מצד מישהו מהמעגל הקרוב. זה לא משהו שברור מהרגע הראשון. זה נחשף בדרך כלל כמה חודשים לתוך ההיכרות. להיות בן זוג של - זה מאוד בודד. אין עם מי לדבר על זה. לא על הרצון בנקמה, על הפחד ללחוץ על טריגרים בכל נגיעה, על המיניות שהשתנתה, על האשמה בצרכים המיניים שלי, על האשמה שאני גבר. אתה לא רוצה "להפיל" עליה קשיים - יש לה מספיק עם מה להתמודד. אתה לא יכול לחלוק עם חברים - זה חושף אותה. זה גם חשוף מדי על עצמך. בעצם, מה בכלל יש לומר על זה? זה בכלל לא קרה לך. אבל זה נוכח בך. זה במיטה שלך, בגוף שלך, ביום-יום שלך.


אתה יושב בארוחה עם אח שפגע, שני אחים ואחות. עם האמא שידעה הכל ולא אמרה כלום. משפחה רגילה לחלוטין. הורים חמודים, משכילים, מצליחים, רגישים, אפילו מצחיקים. איך אפשר לסמוך על בני אדם אחר-כך? מסתובב בעולם כועס וציני. חסר אונים וחסר אמון במשפחה, בחברה, בכל מה שמספרים לנו. איך זה שאני שוב ושוב פוגש את זה? למה זה רודף אותי? אולי גם לי קרה משהו כזה בילדות ואני לא זוכר? אולי זה פשוט מאוד נפוץ? ואיך זה שלא מדברים על זה? הרי רוב הפגיעות הן לא אנס שיוצא מסמטה אפלה. רובן קורות בבית או ממש קרוב אליו. אך ברוב המקרים אין עימות או עונש או הכרה. כחברה, אנחנו לא מכירים בזה. זה מערער להכיר בכך שהמשפחה שלנו מסוכנת ושהקהילה שלנו לא בטוחה.


רוב המקרים שפגשתי או נתקלתי בהם לא נגמרו בבתי משפט. המשטרה לא שמעה עליהם. החיים פשוט המשיכו והדף הפגיעה המשיך אל תוך מערכות היחסים הזוגיות. המספרים מספרים שאחת מתוך ארבע ילדות או נערות נפגעו מינית. לרובן, בעתיד, יהיו בני או בנות זוג שיושפעו ישירות מהפצע הזה.


בחוויה שלי, להיות בן זוג של נפגע/ת תקיפה מינית, זה אומר שהסקס הופך לשדה מוקשים. יש רגישות גבוהה להכל. כל מגע או חיבוק או טון דיבור יכולים להפעיל. צריך להיות זהיר כל הזמן, אין מקום להרפות. קיים חשש ליזום קירבה או מיניות מתוך פחד להידמות לתוקף. זה אומר להתמודד עם פלאשבקים, בכי ומצוקה בלתי נשלטת. זה דורש ממך להיות יותר צדיק מהאפיפיור. להוכיח לה שלא כל הגברים חארות. שאני שונה. זה לעמוד מול קושי שאין לך מושג כמה הוא גדול, מול הצורך להגן עליה, להרגיש אחראי ובמקביל להיות חסר אונים. זה לשמור סוד ולחיות בהסתרה. זה להיות מושא לכעס וחשדנות שלא אני גרמתי.


בספר Allies In Healing מתארת לורה דיוויס, בעצמה נפגעת גילוי עריות, את המעגל השני של הטראומה ועל הבחירה האמיצה של בני זוג להישאר ולהתמודד עם הכאבים. מניסיונה, היא ממליצה לבני הזוג לדבר כמה שיותר על הטריגרים שעשויים להתעורר במיטה ומחוצה לה. היא חוזרת ומדגישה כמה חשוב לתת לאלו שנפגעו את השליטה והאוטונומיה על גופם ומיניותם. במקביל, היא מעודדת את בני הזוג לא להזניח את הצרכים של עצמם. לפעמים הפוקוס הוא כל-כך על מי שמתמודד עם הטראומה, שהצרכים של זה שלצדו נדחקים הצדה ומרירות מצטברת.


במערכת היחסים הנוכחית שלי אין רקע של פגיעה מינית, אבל אני כבר כזה. חושד. זהיר. מפחד מהעוצמה שבי, פן היא תלחץ בטעות על משהו. זה עיצב את מי שאני במיטה, גם לטובה. למדתי להאט, להיות קשוב לכל תזוזה ונשימה, לשחרר את המטרה ולזכור שהחיבור הוא מה שחשוב. לתת מקום גדול יותר לתקשורת מילולית ברורה, לשאול לפני ש"עולים שלב". הבנתי, בתחילת הדרך, שאם אני רוצה שזוגתי תסמוך עלי ותתמסר, אני צריך להיות דוגמה אישית להתמסרות. וכך תרגלתי את חשיפת הפגיעות שלי, את הפגמים, הקשיים, חוסר הביטחון, הבושה שלי, הפחד מדחייה, את החשש להיכשל.


לרובנו יש טראומות. גם לי. אצל חלק מאיתנו הן מאוד מובהקות וקלות לזיהוי. אצל חלק אחר זה יותר מעורפל. לפעמים זה קשור ישירות במיניות ובמקרים אחרים זה קשור לדימוי גוף, לערך עצמי או לחיבור אינטימי. הטראומות שלנו נכנסות איתנו למיטה בין אם אנחנו ערים לזה או לא. מיניות יכולה להפוך לשדה קרב או שדה מוקשים אבל היא גם יכולה להיות מקום מחבק, אינטימי ועדין. מקום שבו אפשר להרפות לתוך חיבור ולהרגיש שייכים ומובנים. מקום ללטף בו את הצלקות שהשאירו בנו החיים. מקום של ריפוי. אם גם אתה או את נמצאים ביחסים עם בני או בנות זוג שיש להם היסטוריה טראומטית, דעו שמותר וכדאי לכם לקבל תמיכה. אתם לא לבד.


*הפרטים המובאים במאמר שונים במעט מכפי שאירעו במציאות על מנת לשמור על פרטיות המעורבים


מתוך הטור שלי ב'הארץ' - 'סקסטינג'