לאפשר לילד בן החמש שבי להתמסר אליה

אנחנו בתרגיל בסדנה אינטימית לזוגות. סביבנו עשרה זוגות והיא עושה לי מסאז' בגב. אני יודע שהיא לחוצה שיהיה לי נעים, כי מרוב לחץ היא לא שמה לב שהיא נשענת עם כל משקלה על הירך שלי. כשאני אומר שזה כואב לי, היא מבטלת אותי ב"אתה מגזים" וכל האמון שלי מתנדף. כמה פעמים שמעתי את זה בחיי. "זה לא נורא", "מה אתה מתבכיין", "אל תהיה ילד" או הכי גרוע - "אל תהיה ילדה".




אני מתהפך על גב. המשך התרגיל הוא שהיא תענג אותי באזור המפשעה. כביכול כיף לי, כביכול חלומו של כל גבר-גבר. אך בפועל, אני שוכב על הגב, מנסה להתמסר, אך משהו בי מרגיש חסר אונים, מפוזר. הייתי מעדיף לענג אותה, אבל אם אבקש להפסיק עכשיו, היא תיעלב ותרגיש נכשלה בתרגיל.


קשה לי להתמסר למגע. זה לא מהיום. הרבה יותר קל לי בתפקיד הנותן, המעניק, המספק, המכיל. אני באמת נהנה לתת, זו הנאה שהיא גם ארוטית. כשאני בצד המקבל, לעומת זאת, זה הרבה פעמים לא נוח לי. לא מדויק. לפעמים אני מנסה להסביר במילים מה אני רוצה, אבל זה יוצא מסורבל ולא מובן, אז אני מוותר. ואז, לאט-לאט מצטבר לו התסכול כלפי הפרטנרית. מה עומד מאחורי זה? אולי זה חשוף מדי ופגיע מדי עבורי לקבל מגע? כדי להתמסר אני צריך לשחרר הגנות וזה ממש מבעית אותי.


אני עושה מאמץ נוסף. מנסה לתת לה לתת לי, והיא נוגעת בי לאורך הגוף. נעים לי. כשהיא מגיעה לאזור המפשעה, אני מרגיש היסוס במגע שלה ושם לב שפתאום אני מרגיש את הצלקת הישנה. זו צלקת שחוצה את המפשעה שלי כתוצאה מניתוח שעברתי בגיל חמש. היום היא די בהירה ודהויה ומסתתרת מתחת לשיער הערווה, אבל רגיש לי שם לפעמים.


אני אומר לה שתיזהר, שאני רגיש שם והיא אומרת בסדר. אבל אז, מבלי לשים לב, היא לוחצת שם חזק מדי. בהבזק, עולה בי כאב וכעס ורצון לדחוף אותה ממני. אבל אני מחזיק את זה בפנים. אני לא רוצה לעשות פדיחות מול כולם, לא רוצה לבייש אותה, לא רוצה לאכזב אותה. מבחינתי התרגיל נגמר, אבל אני לא עוצר אותו. היא ממשיכה לגעת בי, אבל אני קפוא. שוכב על הגב נושם אל הכאב והכעס. אני גם נזכר בפעמים אחרות, עם נשים אחרות, שבהן הייתי כך על הגב. פסיבי וחשוף. והן נוגעות לי במפשעה בחוסר תשומת לב, בחוסר הקשבה. בא לי לצרוח, אבל אני לא יכול. עולה בי גל של כאב. זה כאב ישן, ממש ישן.


זה היה בקיץ. כשהלכתי עם אמא שלי להוציא את התפרים והאחות העייפה והקשוחה תלשה לי אותם בכוח. אני זוכר את הכאב, שהיה אסור לי לזוז, שבכיתי חרישית. אני זוכר שהאחות אמרה לי שאני בכיין והתביישתי. אני זוכר את אמא שלי מזועזעת ומקללת את האחות אחרי שיצאנו. הכל מתחבר לי. משהו בלהפקיר את עצמי למגע לא בטוח או לא נוכח באזור הזה - מציף אותי. ממש. גם 35 שנים אחרי.



זוגתי קולטת שאני מופעל ושואלת מה קורה. אני מבקש להפסיק את התרגיל. אנחנו מתחבקים ואני מנסה להירגע. לא להאשים אותה למרות הכעס. לא רוצה לאכזב אותה, בעיקר כשכל החדר סביבנו גניחות של זוגות מתענגים. אז מה עכשיו? עכשיו אני מבין למה קשה לי. אז מה עושים עם זה? אני הרי משווע להתמסר, להיכנע, לקבל, להתענג - אבל איך בונים אמון? איך מאחים שבר שקרה כל-כך מזמן? איך אסמוך על עצמי שלא אקפא שוב?


אחרי כל-כך הרבה סדנאות, קורסים ומערכות יחסים, אני מבין עד כמה עמוק הקושי שלי לתת אמון במגע. עד כמה חוסר האונים והאכזבה שאף אחד לא שומר עלי הם עדיין הווה. איך בניתי חיים שלמים, דפוסים ותיאוריות, שיצדיקו את הפחדים שלי. ואיך צברתי אשמה על זה שאני לא בסדר - עדין מדי, רגיש מדי, סגור מדי.


פתחתי מולה במילים קצרות את הכאב שלי. נשמתי וקילפתי עוד שכבה. ואני יותר חשוף ויותר פגיע. היא לא בורחת, בוחרת לא להרגיש אשמה. אנחנו מכורבלים, מנסים לדבר את זה. נותנים מקום לטראומה שמכניסה אותי למצב שבו "אני לא רואה בעיניים".


מאז אנחנו זזים לאט יותר, בטח בכל מה שנוגע לאזור הרגיש. מגדירים תפקידים מראש, עוצרים כל כמה דקות לבדוק איפה אנחנו. היא נוגעת בי בעדינות, מסתכלת לי בעיניים, נושמת איתי ואני משחרר ומרפה. "הכל בסדר?" אני שואל מדי פעם את הילד בן החמש שהייתי. "זה עדיין כיף לך, רוצה חיבוק?"


מתוך הבלוג שלי, 'סקסטינג' ב'הארץ'