להתפשט באור בדרך אל החופש

כמה דעות ופחדים אני מחזיק על הגוף שלי, כמה אני משליך עליו, וכמה כל זה נוכח כשאני באינטראקציה מינית. השינוי המכונן הגיע כשהתנתקתי לרגע מהסיפור על עצמי - מתוך הבלוג שלי ב'הארץ'

אני זוכר שפחדתי להתפשט באור. הרבה יותר בטוח להיות לבוש או להתפשט מתחת לשמיכה. הרגע הזה, שעוצרים את המזמוז וכל אחד מוריד את הבגדים שנשארו עליו. היה מביך בשבילי. אולי פתאום היא תראה לי וירד לה ממני. תראה, את הנמשים על העור הלבנבן שלי. תראה, את הזין הקצת נוטה שמאלה שלי. תראה, את צמיגוני השומן בצידי הבטן הרכה שלי. תראה, את סימני המתיחה בישבן ועל הירכיים שלי, שנותרו מימיי כילד שמן.

לא רואים את זה היום, אבל בתוכי גר ילד שמן. כשאני מביט במראה הוא עדיין מביט בי חזרה, בטוח שאף נערה לא תרצה אותו... כמה דעות, פחדים והשלכות אני מחזיק על הגוף שלי, וכמה הם נוכחים כשאני באינטראקציה מינית.

הרבה יותר קל לי למנות מה אני לא אוהב בגוף שלי, מאשר מה כן. כיצור שנולד בגוף של גבר, יש מגוון ציפיות מהגוף שלי. הוא צריך להיות חזק וגבוה ועמיד, שרירי ואתלטי, הוא צריך לתפקד, לשמור ולהגן. את רוב חיי, העברתי בתחושה שאני עדין מדי. בהתחלה מול הבנים, שלא הייתי רלוונטי מולם בספורט או במכות. שהציקו והרביצו לי, עד שהפכתי לשמן, שלא מתעסקים איתו. אח"כ מול בנות, שעבורן לא הייתי מחוספס מספיק או יפה מספיק או גבוה מספיק.

בשנות ה20 לחיי, לא מעט נשים אמרו לי שהן רוצות גבר גבוה, שזו דרך עדינה להגיד לי שאני לא מתאים. מבין לגמרי את הרצון בגבר, שיעטוף אותך או ירים אותך אלעל, שתרגישי מוגנות ובטוחה לידו כמו ילדה עם אבא כל יכול. אני מכיר את זה, גם אני מוצא ארוטיות באישה נמוכה ממני, לרגע מרגיש בתפקיד 'הגבר', שמחזיק בתוכו עוצמה ושליטה. אבל מה לעשות שנולדתי נמוך מהממוצע. וגם, התחלתי להקריח בגיל צעיר. שיער שופע וסמיך, סמל לעוצמה, חיות ונעורים, ושלי הולך ומתדלדל. השקעתי מלא אנרגיה בלהסתיר את זה, לכסות על זה. ער, לכל שערה שזזה ברוח, פן תחשוף את כיעורי. עד ש... גילחתי הכל ודי (מזל שאני חי בעידן שקרחת, היא גם בחירה אופנתית). וכמובן יש את עניין הגודל... הוא גדול מספיק ? מרשים מספיק ? מספק מספיק ? אומרים שהגודל לא קובע, אבל שמעתי לא מעט נשים אומרות שדווקא עבורן זה כן. גם כשכבר החמיאו לי על האורך שלי. מה שהעסיק אותי זה, למה לא החמיאו על העובי, תמיד חסר.

כמובן שאת מה שאני עשיתי לעצמי, עשיתי גם לסביבה, בעיקר לנשים. בוחן, מודד, שופט. ידעתי שמשהו ביחס שלי לגוף מעוות, אבל לא ידעתי מה.

במיטה, חוויתי פער גדול, בין רגעי ההתמסרות במיניות –העונג, הנתינה והחיבור לבין תחושות החוסר שמתעוררת בי, ביחס לגופי. הפחד שכשאהיה ערום, פגיע ונזקק, ידחו אותי.

וזה שיתק אותי.

השינוי התחיל, כשגיליתי שאני אוהב לרקוד. שכשאני זז, מתוך שקט פנימי וחופש, אני גבוה וחזק ויפה בדיוק כמו שאני, במידה שאינה יחסית ואת החוויה זאת העברתי איתי גם לחדר המיטות. קפיצה נוספת התרחשה כשהתחלתי ללכת למרחבי מיניות-מודעת וסדנאות. גיליתי, שכשכולם ערומים סביבי, יש בי תחושה של חופש מיוחד. העניין הוא שבשביל זה צריך להתפשט, באור. לא מתחת לשמיכה, לא כשהיא הולכת לעשות פיפי. באור ולפעמים מול עשרות אנשים. שם פגשתי לראשונה את המושג – 'טקס הסרה'. מה זה טקס הסרה ? זה תרגיל קבוצתי, בו כל אחד מסיר את לבושו (עד כמה שמתאים לו) ועם כל פריט שנוגע ברצפה, אומר המסיר בקול, את מה הוא מסיר (מטפורית) מעליו. 'אני מסיר את הבושה שיש לי, מהגוף שלי' – ויורדות המכנסיים. 'אני מסיר את השיפוטים שלי על אחרים' – ויורדת החולצה. 'אני מסיר מעלי את מדדי היופי שהפנמתי' – ויורדים התחתונים. ואני עומד ערום, מול קבוצה של אנשים זרים. מנסה להחזיק את הבטן בפנים, מנסה להראות בטוח בעצמי. מגניב מבטים מקטלגים לגופות שסביבי. ואז... תוך כמה דקות, המבט משתנה, כמו עיניים שמתרגלות לאור. ופחות אכפת לי באיזה זווית רואים לי את התחת. ומשהו נרגע בי.

אולי זו ההפנמה שרובנו מרגישים חסרים ופגיעים עם הגוף שלנו. כי לימדו אותנו להסתיר, כי הגוף הוא וולגרי, כי הגוף הוא מאיים, כי הגוף הוא פגום. ושם בחוץ אנחנו מוצפים מהפרסומות והטלוויזיה בגופים מושלמים, מעובדים. אז כשכולנו ערומים ומרשים לעצמנו להיות פגיעים, אני מאפשר לעצמי, לתת אהבה לחלקים שלמדתי להחביא.

ופתאום עולה בי מחשבה מוזרה... בעצם...אני אוהב פגמים... אם אני מנסה להיזכר למה אני מתגעגע בגופן של הנשים שהיו בנות הזוג שלי. אני מתגעגע לחלקים בגופן שהן לא אהבו בעצמן, שהתביישו להראות לי. החלקים שבמפגש הראשוני אתם, היה לי שיפוט עליהם. הם הם החלקים שהיום אני מוצא הכי סקסיים, שאני עורג אחריהם. האף השבור, השד הנפול, הפטמה הלא-סימטרית, פלומת השיער על הבטן, השן העקומה, העין הקצת-פוזלת, הצלקת, הצלוליטיס, הכרס. את כל אלו כישפה האהבה והפכה אותם, לתמצית סוד ארוטי. כמה אירוני שהחלקים שאנחנו מסתירים הם החלקים הכי מושכים ואולי בעצם הם הכי מושכים, בגלל שאנחנו מסתירים אותם ויוצקים בהם כל-כך הרבה משמעות.

בשנים האחרונות אני רואה את הדמיון בין היחס שלי לגוף שלי, ליחס שלי למיניות שלי. בשניהם יש בושה והסתרה. לימדו אותנו להתבייש בצרכים המיניים שלנו ולהסתיר את הגוף שלנו. הקסם הוא, שמאחורי הבושה וההסתרה הללו, טמון פוטנציאל גדול של צמיחה ועושר. כשאני נותן מקום לרגשות 'הלא-נעימים' ולא שופט אותם, ומאפשר לעצמי להיות פגיע, נפתח לו שביל פתלתל על החופש והעונג.