סקס יכול להיות מבאס, ממש מבאס. מבחוץ הוא יכול להראות רגיל, אפילו לוהט, אבל בפנים משהו לא עובד. שנינו הרגשנו את זה, שנינו קיווינו שהשני לא שם לב, אבל עמוק בפנים ידענו - משהו לא עובד.
אולי זה נובע מההתרגשות, מהציפייה או מהפחד לאכזב. אנחנו כבר כאן, היד שלי במכנסיים שלך והיד שלך במכנסיים שלי. תיכף תגלי שלא עומד לי, לרגע תשהי את המגע ואז תשחררי. ואני? אמשיך לעשות לך ביד למרות שכבר לא כזה בא לי. זה נעים לי שאנחנו מתנשקים אבל האמת היא שאני רוצה שנעצור. לא בא לי על רגשות האשם, אז אני ממשיך, גם עכשיו, כשאת כבר פחות רטובה.
סקס מבאס הוא כמו משהו מתוק שהחמיץ. הוא משאיר מן טעם לוואי תפל בחלל הפה. פתאום עולות בי מחשבות על מה שצריך לעשות מחר. אני חושב אם לשתף אותך, אבל לא רוצה להרוס את הרגע. רוצה להיות הבחור הספונטני שיכול "להיכנס לזה" תמיד, בכל מצב, אבל בפנים - מאוכזב. מאוכזב מעצמי, מאוכזב ממך, מאוכזב משנינו. בהדרגה זה דועך והולכים לישון. בלי אורגזמה, בלי קתרזיס, בלי חיבוק. שינה מתוחה ובודדה.
בבוקר את שואלת איך היה לי. "היה נעים", עונה בגמגום, קצת מנותק. הסכמנו שלשנינו היה טוב בהתחלה, בחלק של הליטופים והנשיקות. בזהירות, כמו לצעוד בשדה מוקשים, אנחנו מנסים לברר לעצמנו מה היה שם, מתי הגיע הרגע שבו איבדנו זה את זו. נראה היה ששנינו שוב "נסחפנו על אוטומט". חשבנו שזה מה שהצד השני רוצה וויתרנו על עצמנו, בשם הזרימה, בשם "שלום הבית".
את - אומרת שהיית רוצה לגעת בי בלי היסוס. אני - רוצה להתמסר אליך מבלי להיות דרוך. זה לופ שמזין את עצמו. את אומרת שכואב לך שאני לא רואה כמה את משתדלת, שאת מרגישה לא מספיק טובה, שזה לא פשוט בינינו, שזה מסובך. אני אומר שכואב לי שלפעמים את לא נוכחת בזמן הסקס ומשאירה אותי לבד. זה גורם לי דריכות ואז אני מרגיש עדין מדי לידך.
שתיקה. כאב הייאוש בעינייך, חוסר האונים בלבי. נושמים את זה. שוהים בזה יחד. אוף, זה מרגיש כמו מבוי סתום. למה את בוכה? איך ממשיכים מכאן בלי להאשים, בלי להיעלב? בלי לדבר בהכללות כמו "את תמיד לא נוגעת בי מספיק" או "אתה בכלל לא אומר לי שנעים לך".
את הפחד שלך שאת מסורבלת, את מכירה עוד מלפני שפגשת אותי. את הפחד שלי שלא מקשיבים שלי, אני סוחב עוד מילדות. ושניהם איתנו כאן במיטה, נלחמים על תשומת לבנו. כשאני קצת מאט, אני רואה כמה את צריכה להרגיש שאת טובה ומסוגלת; שאת רוצה להרגיש נחשקת, קרובה. ואני צריך את נוכחות שלך, את הרכות שלך, להרגיש שזה הדדי, שזה לא הכל עלי. את מבקשת שאגיד לך כשאני מתרחק, כשאני מאבד עניין. "אבל מפחיד אותי שזה ירחיק אותך, מפחיד אותי לאבד אותך", אני אומר. "אז תתקרב", את עונה.
חיבוק ארוך ואנחנו מרפים לתוכו. הרגליים שלנו מתחילות לגעת כאילו על דעת עצמן. נשיקה איטית ועמוקה ופתאום, לא יודע למה, אני מגורה שוב. את קולטת אותי וגל של צחוק עולה בך. אנחנו זזים לאט, נוגעים בהיסוס. הכאב חולף שוב בגוף שלי ואז מתפוגג. האיברים שלנו כמו יודעים מעצמם מה נעים להם.
אנחנו שוב על גל של עונג יחד. מחזיקים מבט רציף, נוכח, מכיל, אוהב. איך זה שכל-כך נעים וסוער פתאום... אולי כי כבר התאכזבנו ואין כבר את מי לאכזב? אולי כי נזכרנו במה שחשוב לנו? אולי כי הקשבנו עד שנגמרו המלים? מה שבטוח הוא שבאותו רגע התפנה מקום לחשק ולתשוקה, לביחד בתוך הנפרדות, לגילוי של המובן מאליו. "אפשר לגעת לך ב-...?" אני מהנהן, "אבל קודם תנגבי את האף". היא מנגבת בחולצה שלי.
הטקסט לקוח מהבלוג החדש שלי ב'הארץ' שנקרא 'סקסטינג'