בצעירותי חשבתי שתמיד אני אהיה זה שרוצה יותר סקס כי "ככה זה בנים". כל הבנים והבנות בסביבתי העידו על כך - "בנים רוצים יותר". בתיכון, היו לילות ארוכים שבהם שכבתי לצד החברה שלי דחוי ומתוסכל. להיות זה שיוזם וזה שרוב הפעמים מקבל סירוב - זה תפקיד מבאס וכפוי טובה. בבגרותי המשכתי לפגוש בעניין הזה עוד פעמים רבות - בשיחות סלון, בטורי ייעוץ וכמובן בסדרות טלוויזיה. בכולן הקלישאה הייתה אותה קלישאה: הגבר תמיד רוצה, לאישה תמיד יש כאב ראש.
פערים בחשק המיני הוא נושא שנוהגים להתבדח עליו, אבל מאחוריו מסתתרים פחדים עמוקים, בושה ומיתוסים מזיקים. הראשון מביניהם הוא זה שהזכרתי בפתח הפוסט ולפיו גברים רוצים יותר. הסיבה להתפתחות המיתוס הזה נובעת מכך שעד לפני 25 שנה נהגו למדוד חשק מיני כמשהו שמתעורר ספונטנית. כלומר, כחשק שנולד ממחשבה מגרה, מראה מגרה או סתם כך. בזה לגברים אכן יש יתרון. אלא שכיום, המחקר מתייחס לחשק מיני גם כדבר שמתעורר רספונסיבית. כלומר, בתגובה לסיטואציה מינית או בעת התכוננות אליה. ובזה, ברספונסיביות, מתברר שלנשים יש יתרון.
השורה התחתונה היא שהרוב המוחץ של הגברים והנשים נמצאים אי-שם על הסקאלה שבין ספונטניות לרספונסיביות, ומבחינה סטטיסטית, בכל הקשור לחשק המיני, הדברים די מתאזנים בסופו של דבר. אף-על-פי-כן, בעולם שבו גברים אמורים "להתחיל" ותמיד לרצות סקס, ונשים אמורות "לתת" או "להסכים", עצם העיסוק בשאלת החשק המיני הופך לעניין רגיש ולרוב לא מדובר.
רצה הגורל ובמערכת היחסים הנוכחית שלי, אני הוא זה שרוצה פחות. הפער הזה היה מקור לתסכול ובושה עבור שנינו. כששיתפתי בכך את הסובבים אותי, קיבלתי מבטים משתאים. משהו שנע בין "מה הבעיה שלך" ל"מה לא בסדר איתך". חששתי שאני עוצר את זוגתי מבחינה מינית. פחדתי שהיא תמצא מישהו "מספק יותר". שאני "לא מספיק גבר בשבילה". החלק הטרגי בכל הסיפור היה שככל שהתחושות הללו התגברו, כך עלה המתח סביב הנושא והחשק המיני ירד. גם עבורה, כל השיח הזה לא היה פשוט. קצת כמו להתוודות על חוסר אטרקטיביות ("הבן זוג שלי לא נמשך אליי") או על יצר מיני חריג ("מה את נימפומנית?") ואחרי שחברה יעצה לחתוך את הקשר כי הקשר 'אבוד', היא הפסיקה כמעט לדבר על זה.
מיתוס מזיק נוסף סביב עניין החשק המיני הוא שמי שיש לו פחות - יש לו בעיה שצריך לתקן. הרושם הזה נובע בעיניי בראש ובראשונה ממוסכמות העולם הקפיטליסטי-תחרותי, שבו "כמה שיותר - יותר טוב". ובהתאמה, מי שחושק יותר הוא כנראה גם מי שנמשך יותר ומי שאוהב יותר. התקשורת מצדה תמיד תעסוק בנושא הזה מתוך השאלה איך להגביר את התשוקה של זה שרוצה פחות, מה שמנציח את התחושה של האחרון/האחרונה שמשהו איתו/איתה לא בסדר.
אלא שגם כאן, כמו קודם, התמונה הרבה יותר מורכבת. הפסיכולוג והמטפל המיני דייויד שנארץ' טוען כי במקרים רבים בן/בת הזוג לאו דווקא רוצים פחות סקס, אלא מתפקדים כאלה ששומרים על "איכות הסקס". במצבים אלה, לשיטתו, אלה ש"רוצים יותר" לא באמת נוכחים בזמן המפגש האינטימי ולמעשה משתמשים בסקס לצורך צרכים אחרים (סיפוק אישי, להרגיש נחשק/ת, או כל סיבה אחרת) ולא למטרת החיבור הזוגי. במקרים אלו, בן/בת הזוג ש"רוצים פחות" בעצם מרגישים כי חסר להם משהו באינטימיות, אך הם מתרצים זאת ב"חוסר חשק" שלהם.
לעיתים נקלעים זוגות לדינמיקה כואבת של 'רודף' ו'הודף'. הרודף נלחץ כשאין סקס ומפרש את זה כמרחק שמסכן את היחסים. כדי להרגיע את החרדה הוא חותר מיניות. הפרטנר חש דרישה הלא מדוברת למיניות ואוטומטית הודף אותה, מה שמגביר את החרדה אצל הרודף שרוצה עוד יותר להתקרב ומה שגורם להודף להתבצר עוד יותר בעמדתו וחוזר חלילה.
בכלל, השימוש ב"חוסר חשק" נעשה לעתים קרובות כלאחר יד ומבלי שהוא קשור לעניין. יותר נוח לנו להגיד שהקושי שלנו הוא פער בחשק מאשר להכניס למשוואה את הלחצים בעבודה, העומס בגידול הילדים, מחלות, חוסר איזון הורמונלי, מצבי רוח, דיכאון כללי, או את הסיבה הכי נפוצה להיעדר חשק מיני - מערכת יחסים עכורה. יותר נוח לנו לדבר על החשק מאשר להתמודד עם מה שבאמת נמצא מאחורי הקלעים, כמו למשל הפחד לגלות שאנחנו לא רוצים את אותו הדבר. לתייג את מה שקורה כ"פערים בחשק", לרטון על הפרטנר או הפרטנרית ולהרים ידיים - הם אופציה טובה ובטוחה יותר.
בטווח הארוך, זהו כמובן פתרון הרסני. בלי להתמודד עם המצב, בחלוף הזמן, אלו שרוצים יותר יהפכו לבני זוג שמרגישים דחויים ומלאי עלבון, "קבצנים של קרבה" שעל כתפיהם מוטל עול היוזמה. אלו שרוצים פחות ישתבללו לתוך פוזיציית ההדיפה, יחוו בושה ואשמה על כך שהם כפויי טובה ו"קמצנים של קרבה". גרוע מכך, מדי פעם הם יעתרו למין שלא מתאים להם רק על מנת לרצות את בן/בת הזוג ולמען "שלום בית".
בתור מי שחווה את התסכול משני צדדיו, חשוב לי לומר - אין צד שאשם בדינמיקה הזאת. לכן חשוב לתת לגיטימציה לשני הקולות; לכאב הדחייה של הרודף, ולעול האכזבה של ההודף. אם אתם אלה שרוצים פחות, נסו לא להתבייש בקצב שלכם. מותר לכם לרצות פחות. אולי יש משהו מהותי שחסר לכם? נסו לתת לו מילים. תנו מקום לחלק הרספונסיבי שלכם. החלק שלוקח לו זמן להיפתח. אם אתם מרגישים בטוחים ביחסים, אפשר לנסות להתחיל מגע ארוטי, בלי חשק מסוים ולבדוק אם משהו מתעורר תוך כדי הסיטואציה. תנו לזה כמה דקות, אם לא קורה משהו נעים אל תמשיכו.
אם אתם אלה שרוצים יותר - אתם ממש בסדר. החשק שלכם בריא. נסו להרפות מהתפקיד שלקחתם על עצמכם. יש סיכוי שאם תעשו זאת - תיווצר האפשרות לפרטנר/פרטנרית לעשות צעד לקראתכם. זכרו, הפרטנר/פרטנרית אינו ספק הצרכים שלכם. ככל שתשימו עליהם את התפקיד הזה, כך גדל הסיכוי שהם יתרחקו. בדקו עם עצמכם, מה הפחד שיש מאחורי התסכול שלכם והאם יש אסטרטגיות אחרות למלא את מה שחסר.
בסיפור האישי שלי התנועה החיובית החלה כשתחלנו להביט אל מאחורי מסך ההיעלבויות והאשמה ולהדליק את הפנס על מה שחסר באמת. יחד, חקרנו את הפער ביננו בסקרנות והסכמנו שזה בסדר להיבהל, שזה לא נמות מזה. בחרנו להשתחרר מעול התפקידים המגדריים, להתמקד בעונג ובמה שעושה לנו נעים במקום להתחשבן על התדירות. השלמנו עם זה שיש תקופות שיש לנו יותר פניות למיניות ויש תקופות שפחות. כך או אחרת, זה לא אומר שאנחנו "זוג מקולקל". כשפערי החשק נותרו בצד, נוכחנו לגלות ששנינו כמהים לחיבור העמוק של מפגש אינטימי חשוף ואותנטי, ושם אין בינינו פערים כלל.
*מתוך הבלוג שלי ב'הארץ'