ערב אינטימי וחושני עם בן/בת הזוג יכול לקבל לפתע תפנית בגלל תגובה קטנה, "לא נכונה". ההמשך הוא כבר סחרור כואב. לופ שלילי הוא אחת החוויות הכי מתסכלות בזוגיות ובמיטה בפרט. יש מה לעשות
לפעמים סקס יכול להרגיש כמו ביצה טובענית. כל צעד שאנחנו עושים רק גורם לנו לשקוע יותר ויותר. ערב אינטימי וחושני עם בן/בת הזוג יכול לקבל לפתע תפנית בגלל תגובה קטנה, "לא נכונה". ההמשך הוא כבר סחרור כואב. לוּפ שלילי הוא אחת החוויות הכי מתסכלות בזוגיות ובמיטה בפרט.
במיטה אנחנו פוגשים את החלקים הכי פגיעים ורגישים שלנו. כל עוד אנחנו על "גל חיובי", כלומר בדינמיקה שבה ביטוי התשוקה וההנאה שלנו מעצים אחד את השנייה - הכל טוב. אבל מה קורה כשעולים בנו רגשות אחרים, כמו פחד מדחייה או תחושות של חוסר אונים, כאב או אפילו כעס? מה קורה כשהטריגר שלי פוגש את הרגישות שלה? שם זה מסתבך.
טריגר הוא נקודה רגישה שלנו. נקודה שבה קיים פחד להרגיש משהו לא נעים. כשהרדאר הפנימי שלנו מאותת לנו שמשהו שנאמר או קורה עלול לגרום לנו חוסר נוחות, נלחץ כפתור הטריגר ואנחנו עוברים למצב הגנתי. מיותר כמעט לציין כי מצב זה אינו מצב מקרב או סקסי. הטריגר שלי, לדוגמה, הוא תחושה שאני "לא מספיק" - לא מספיק מוכשר, לא מספיק גבר, לא מספיק משהו. זוגתי, לעומת זאת, גדלה בתחושה שהיא "יותר מדי" - יותר מדי דורשת תשומת לב, יותר מדי רגשנית, יותר מדי וואטאבר.
תחושת ה"לא מספיק" במיטה גורמת לי להתאמץ, להשתדל לא לאכזב ולפעמים גם לעשות דברים שלא מתאימים לי. במילים אחרות: יש לי נטייה לרַצות. כשזוגתי חשה את זה עולה בה עלבון ונלחץ לה כפתור ה"אני יותר מדי". העלבון שלה קשה לי מנשוא, כי כאמור קשה לי לאכזב, ואז אני מרגיש אשם ועוד יותר מגביר את הריצוי מצדי. והרי לכם לופ שלילי וקטלני.
בקליניקה אני פוגש זוגות עם מגוון לופים שליליים. בעצם, כמעט לכל זוג יש לופ שלילי. אחד הנפוצים מביניהם הוא כשהצורך בביטחון פוגש את הצורך בריגוש ותשוקה. ואז, כשאחד/אחת מאטים כדי להרגיש יותר בטוח, זה מכבה את בן/בת הזוג. הוא/היא חשים בתורם שלא רוצים בהם, אז הם מרימים את רף אינטנסיביות התשוקה ובתגובה מקבלים לחץ והאטה גדולה עוד יותר.
על פניו, אלה נראים כמו פערים שלא ניתנים לגישור; שני אנשים שצריכים משהו שבן/בת הזוג לא יכולים לתת. רק הטריגרים נחלצים שוב ושוב. יחד עם זאת, צריך לזכור שאת רוב הרגישויות שלנו לא פיתחנו בגלל בן/בת הזוג (למרות שלפעמים אנחנו מספרים לעצמנו שזה כך). רובן נולדות בעשור הראשון לחיינו. אני, למשל, למדתי מגיל צעיר שכשאני מאכזב - מתרחקים ממני. זוגתי למדה שכשהיא יותר מדי - לועגים לה ודוחים אותה. הטריגר שלי הוא פחד מנטישה ואצלה זה פחד מדחייה. וכך זה אצל כולם. כל אחד רגיש למשהו קצת אחר. ברגעים חשופים ופגיעים, משהו קטן שהפרטנר/ית שלנו עושה מפעיל את מערכת האזעקה הפנימית ומאותת לנו על סכנה. גם אם רציונלית אנחנו בוטחים בבן/בת הזוג, משהו בלתי נשלט אומר לנו להיזהר.
אז איך יוצאים מזה?
בדקו עם עצמכם: מהי הנקודה הרגישה שלכם? איזה רגשות/משפטים/מצבים מקפיצים לכם את הפיוז? חזרו אחורה אל רגעים שבהם משהו השתלט עליכם והרגשתם פגועים או כועסים, גם כשלא קרה משהו דרמטי באמת. כעת, תנו שם לנקודה הרגישה הזו. למשל "לא רואים אותי", "אין לי ברירה", "רוצים ממני משהו (שאני לא רוצה לתת)", "אני לא מספיק טוב/ה". בשיחה קרובה שתפו את הפרטנר/ית בטריגר שלכם. ברגע שיש לזה שם, ואנחנו מראים שזה ממש לו אישי יהיה לו/לה יותר קל לשמוע ולהכיל. ספרו גם מה יכול לעזור לכם כשאתם מופעלים. חיבוק? ספייס? לדבר על זה? להזכיר לכם שאתם אהובים?
בפעם הבאה שמשהו רגיש נלחץ לכם במיטה, נסו לדבר על זה. נסו לומר "נלחץ לי ה… (שם הטריגר שלכם)". אם תוכלו לשוחח על זה מבלי להאשים או לבקר את הפרטנר/ית, תיסלל עבורכם דרך למצוא את מה שאתם צריכים כדי להרגיש יותר בטוחים. אפשר גם לדחות את השיחה קצת, למשל ליום שאחרי, כשאתם מרגישים פחות חשופים. כך או אחרת, חשוב שתזכרו שעצם העובדה ששמם לב לטריגר שלכם בזמן אמת, שאתם מסוגלים לראות שמה שמופעל עליהם קשור לרגישות שלכם - זו כבר אבחנה שעושה שינוי.
לא פחות חשוב מכך, היו אמפתיים כלפי עצמכם. יש לכם טריגר - אין מה לכעוס עליו. זה בסדר להיות בבאסה ממנו, להתאכזב ממנו, אין צורך להסתיר אותו. כל עוד אתם מקבלים עליו אחריות ומתקשרים את מה שעובר עליכם - אתם עושים את העבודה. נקטו באותו אופן כלפי הטריגר של הפרטנר/ית. זכרו: ככל שתצליחו להביע יותר חמלה על טריגרים, כך הסיכוי להסלמה לא נעימה קטן והולך. לפעמים מספיק אפילו שרק צד אחד עושה שינוי כדי שהלופ יישבר. הרי צריך שניים לטנגו הזה, וזה לגמרי לא משנה "מי התחיל" או "למי נחלץ הטריגר ראשון". אם זה לא היה מפעיל את שני הצדדים - זה לא היה הופך ללופ.
ולסיום, זה שאנחנו בלופ שלילי לא אומר בהכרח שמשהו לא בסדר במיניות שלנו. לפעמים, זה מעיד על כך שהיחסים מאוד חשובים לנו ולכן הרגישות מאוד גבוהה. ישנן תיאוריות התקשרות שאפילו ירחיקו ויאמרו שאנחנו בוחרים בצורה לא מודעת בבני זוג שלוחצים לנו על הכפתורים הכי פגיעים שלנו כדי לעשות תיקון עם העבר. יש כאלה שהטריגר שלהם מופעל סביב כסף, מטלות הבית, צורך בחופש, ויש כאלה שזה קורה להם בין הסדינים. ככל שנאט, נשים לב לדפוסים שלנו ונסכים לשהות עם הקושי שעולה מהם, יש סיכוי לשינוי המצב ואולי אפילו לשינוי עמוק בתוכנו.
מתוך הטור שלי ב'הארץ' - סקסטינג