בין כרבולים לשיחות על פורנו, מצאתי את אבא

כבר כמה שנים שאני מנחה סדנאות בפסטיבלי גברים. תמיד לפני שאני יוצא לאירוע מסוג כזה, לא בא לי. בלי נשים? משעמם. להיות שלושה ימים רק עם גברים... למה אני צריך את זה? על מה אדבר איתם, כדורגל?

ואז אבא שלי התקשר לומר שהוא בא. הוא קרא פוסט שלי שמזמין חברים והודיע שהוא מצטרף. התרגשתי וחששתי. אולי הוא לא ימצא עצמו באירוע הזה? אולי לשבת על מזרנים ולישון באוהל זה יותר מדי לגבר בן 70? בעיקר חששתי שהתיק הזה ייפול עלי, שאצטרך להיות הבייביסיטר שלו, אבל לא יכולתי לסרב. זו פעם ראשונה ever שהוא מציע לבוא לאיתי!


הגענו יחד. מקום ירוק ומזמין. היה נעים ורגוע וגם קצת משעמם. אין עם מי לפלרטט, אין עם מי לחלוק רגשות. מה עושים בלי נשים? על מה מדברים? חוץ מזה, אני מסתובב עם אבא שלי כל הזמן בקצה של העין. נעים לו? הוא מסתדר? רק שלא יעשה לי פדיחות... מוזר שדווקא אבא שלי, אחד האנשים הכי מצליחים שאני מכיר, אדם שהופיע מאות פעמים בתקשורת ותמיד יש לו משהו חכם לומר, יכול לעשות לי פדיחות. אולי זה מביך אותי לפגוש בו בסיטואציות שמחוץ לאזור הנוחות שלו, כי שלו, כי אבא שלי צריך להיות "מושלם". כך או כך, הערב הראשון עבר בהצלחה. זאת אומרת, בלי פדיחות.


למחרת היתה לי הנחייה. סדנת כרבולים לגברים בלבד. פחדתי שאף אחד לא יבוא. תשע וחצי בבוקר וכרבולים? מגע אינטימי (לא ארוטי) בין גברים? מי יבוא לזה? חשבתי שיבואו ארבעה, הגיעו 42 פלוס אבא שלי. היו שם צעירים, מבוגרים, סטרייטים, הומואים וכל מה שביניהם. דיברנו על הפחד שלנו ממגע עם גבר, על החשש להיפתח ולהוריד מגננות, על מה זה אומר לגעת בגבר, על כמה מעט מגע אוהב יש בין גברים, ועל המחיר החברתי שאשלם אם "חס וחלילה" אגלה שזה נעים לי.


אחרי חצי שעה היינו קבוצה של 40 גברים מכורבלים שנוגעים בעדינות ובקשב אחד בשני. אבא שלי היה בינינו. בין החששות, הכמיהות והשקט המוזר שמשתרר כשמפסיקים לפחד. רובנו לא קיבלנו מגע מיטיב מגברים. רובנו חוששים ממגע כזה. המראה של קבוצה כזאת גדולה נוגעת, נרגעת, מתמסרת, מילא אותי בתחושת משמעות עמוקה. כמה רעב יש לגברים לקבל אהבה מגברים אחרים. כמה זה נדיר וחסר. בחדר היה מן שקט מוזר, כזה שמשתרר כשמפסיקים לפחד. נראה היה שאבא שלי מסתדר יפה גם בלעדי. שימח אותי היפוך התפקידים הזה, שהפעם אני זה שדואג לו ומשחרר אותו.



בסדנאות המיניות שבהן השתתפתי, מצאתי שהריפוי הכי גדול שלי הוא מול גברים. תרגילים שיש בהם מגע עם גברים ממלאים אותי בצורה אחרת לגמרי מתרגילים עם נשים. הארוטיות פחות גדולה, אבל ההתרחבות שאחרי היא משהו שקשה לי להסביר. כנראה שהכי הרבה פחד וקושי טמון בלתת אמון ולסמוך על גברים. אולי זה אבא שלי שהיה מאוד דומיננטי ומסרס כשהייתי קטן. אולי אלה המכות וההשפלות שחטפתי לאורך שנות נעורי מנערים אחרים. אולי זה המיתוס של "האלפא מייל" שכולנו התחנכנו להעריץ - הזאב הבודד שבקדמת הלהקה, המצוי בתחרות תמידית עם אחרים על משאבים ונקבות. אולי זו התפישה שאסור להראות פגיעות, כי מישהו עלול לנצל אותה. פגיעות זה נשי, חלש ולא מושך. גם נשים נתנו לי את התחושה הזאת.


למחרת היתה לי סדנה נוספת, הפעם על צפייה מודעת בפורנו (Conscious Porn Watching). מעגל שיתוף בנושא טעון שכל מטרתו להסיר את האשמה והבושה מהשיח ולאפשר התבוננות כנה על הצרכים שמאחורי הצפייה בפורנו. החדר רחש וגעש. כמה צמא יש לנו, גברים, לדבר על דברים שהחברה מביישת וממשטרת אותנו עליהם. הניצוץ בעיניים, הצחוק, המבוכה, ההזדהות. כמה אנחנו דומים בבושה שלנו. כמה משחרר זה לצאת רגע מעמדת היודע, הצודק, המוביל, החזק, הדומיננטי, ולדבר מהלב.


שיתפתי את הקבוצה בסיפור הפורנו שלי. איך אבא שלי היה מחביא חומר פורנוגרפי ואני הייתי מוצא אותו. מן ריקוד כזה בין חתול לעכבר. ואז אבא לי נכנס לשיחה במפתיע וסיפר שכך היה גם היה עם אבא שלו. והנה לכם מעגל בין דורי של חניכה למיניות של שתיקה בהסכמה. מיניות שלא מדברים עליה, אבל מאפשרים אותה בסתר. לרגע הרגשתי שאבא שלי ואני "שוברים שתיקה" ושזה עושה פלאים למשתתפים האחרים. הרגשתי איך רבים מוצאים בנו את הסיפור שלהם ואת התקווה שיום אחד גם הם יוכלו לדבר בפתיחות עם האבא/הבן שלהם.


הנוכחות של אבי בפסטיבל היתה משמעותית עבורי. זה נתן לי תקווה שמשהו בי יפתח ויסכים לקבל את אהבתו. זה עדיין לא קרה. אולי קצת. אנחנו עדיין מדברים שפה רגשית שונה. ואולי אני עדיין לא סומך על גברים, אולי מהדהד בי עדיין קול השנאה העצמית שמאשים את הגבר ברוב מה שרע בעולם. ועם זאת, עם הזמן אני מוצא שיש בי יותר חמלה כלפי גברים וכלפי עצמי. משהו מתבהר בי. אני רואה כיצד הובלנו בידי צווים חברתיים מגבילים ואלימים, איך נשים וגברים כאחד ממשטרים את הסביבה שלהם על פי הציווי המגדרי, וכמה הכפייה הזו אלימה. אני רואה את המחיר הנפשי והרגשי שאנו משלמים ואת מעגלי האלימות הנוספים שהוא מביא לעולם. כמה כאב.


בעוד חודש תתקיים התכנסות הגברים הבאה ושוב עולה השאלה למה אני צריך את זה. מה עושים בלי נשים? אבל פתאום הבנתי כמה התרגלתי למלא את הצרכים הרגשיים שלי מנשים ולפחד מגברים. נשים עשו ועושות דרך של השתחררות במאה האחרונה, דרך חשובה וקשה. נראה שהגברים מנסים להתאים את עצמם למצב החדש, אבל בעצם נשארו קצת מאחור. מנסים לג'נגל בין כל התפקידים הלפעמים סותרים שמוטלים עליהם. האם עצרנו רגע ושאלנו: מה זה אומר "להיות גבר" בתקופה הזאת? כמה מזה בחרו עבורנו וכמה מזה הוא באמת אנחנו?


מתוך הבלוג שלי ב'הארץ' - 'סקסטינג'

https://www.haaretz.co.il/blogs/shaharberlovich

שחר ברלוביץ - מדריך לתקשורת אינטימית

ליצירת קשר - 054-7944986

Snupkin@Gmail.com

  • Facebook Social Icon

לעמוד הפייסבוק שלי לחצו

שחר ברלוביץ - מנחה לתקשורת אינטימית