? למה אני אוהב סדנאות בעיניים מכוסות

שחר ברלוביץ - מדריך לתקשורת אינטימית

ליצירת קשר - 054-7944986

Snupkin@Gmail.com

  • Facebook Social Icon

לעמוד הפייסבוק שלי לחצו

שחר ברלוביץ - מנחה לתקשורת אינטימית

  • Shahar Berlovich

? למה אני אוהב סדנאות בעיניים מכוסות

אחת התוכניות האהובות עלי, שביימתי הייתה 'דייט בחשיכה' , ריאליטי שידוכים, בו רווקים ורווקות נפגשים בחדר חשוך לחלוטין בתקווה למצוא אהבה, שאינה תלויה רק במראה. אין כמו לצפות בדייטים של אחרים - 17שעות ביום, 40 יום ברצף. המבוכה, ההתרגשות, הסרבול והתעוזה מלאו את ימי. למדתי המון מלהתבונן בזרים שנפגשים בחושך. למדתי על הפער שבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו מחפשים, לבין מה באמת עובד לנו. בחושך עלו הפחדים ותבניות החשיבה של המשתתפים. בחדר הבקרה שלי, היה קל לראות את הדעות הקדומות שאנשים משליכים אל מי שאיתם בחושך.


אז מה הן הדעות הקדומות שלי ? וכך לפני שנתיים, מצאתי את עצמי בסדנה ארוטית, קשור ידיים ורגליים. מכוסה עיניים וערום. רק לוח מחיק, שכתובים עליו הגבולות שלי, שומר עלי... כשכיסיתי את עיניי, מיד עלה הפחד מאיבוד שליטה ובו במקביל עלתה גם התשוקה לצלול אל המסתורין, להתמסר. בלי חוש הראיה, חוש הריח והשמיעה מקבלים משמעות חדשה וכלי הראיה המרכזי עובר לקצוות האצבעות שלי, הממששות את העולם סביבי. בכללי כל הגוף הופך לאיבר חישה גדול, זו תחושה מופלאה ומצמררת. שכבתי שם על המזרון בציפייה, מי יגע בי ? מה יעשו לי ? איך זה ירגיש ? זו היית חוויה מפתיעה ומעוררת. לא יודע מי נגע, לא יודע כמה נגעו בי. גברים ? נשים ? אין לי מושג.

כמה משמעות אני שם על ראייה ?

במפגש ראשוני עם אנשים חדשים, אני כל הזמן מסנן ומקטלג. גם כשאני חושב שאני פתוח ולא שיפוטי. באלפיות השנייה, אני מודד את מי שמולי. מי מושכת, מי מעניין ומי לא ידחה אותי. מערכת שלמה של קודים, התנהגותיים וחברתיים, מודדת את המפגש, מחשבת סיכונים ורווח, אבל כשהמפגש הוא בתקשורת במגע בלבד, חיבורים חדשים במוח נוצרים. אין מי מתאים בעיניי. יש מה נעים ומה לא, ולאן הסקרנות החושית/אינטואיטיבית לוקחת אותי. כשאני לא רואה, אני זז הרבה יותר לאט ובתשומת לב. תשומת לב לנשימה שלי, לתחושות הפנימיות, לפחדים, לסקרנות, לתשוקות. ושם בחושך, יש רק מה שקורה בהווה, וגלים מצמררים של עונג עוברים בי . אני קולט פתאום, שדווקא כאן יותר קל לי להתמסר. מוזר, שדווקא כשאני לא יודע מי נוגע בי, יותר קל לי לקבל מגע. אולי, כי אני לא מחויב ליהנות או להגיב בהנאה. אולי, כי אני לא מחויב להחזיר, גם אם ממש נעים לי, אני לא יודע למי בכלל להחזיר...

פתאום אני מבין, כמה התחשבנות יש מתחת למערכות היחסים הקרובות שלי, איך אני מודד ומשקלל את מאזני הכוחות, העיקר שלא אצא חייב או זקוק. כמה זה כיף לשחרר לכמה רגעים את הפחד מדחייה. מפתיע מה שקורה, כשלוקחים ממני את המובן מאיליו.

מקשיב להדים של הקולות שרצים לי בדרך כלל בראש – 'אם היא מושכת ונוגעת בי אז זה מחרמן אותי', 'אם זה מגע של גבר אז זה לא ארוטי בשבילי', 'אם נעים לי עכשיו אז אח"כ ארגיש חייב ומחויב', 'שווה להשקיע בחיבור הזה כי זה הולך 'לאן שהוא', 'אולי היא לא באמת נהנית לגעת בי', 'אם אני רוצה שימשיכו לגעת בי, אני צריך לעשות נעים בחזרה' - מביט במחשבות הללו והן מתפוגגות לתוך החושך. כשאני באמת מצליח לשחרר את הניסיון של המוח שלי להכניס את מה שקורה לתבנית, לסיפור, אני נשאר עם החושים, עם נועם המגע, עם רכות הנשימה שעל פני, עם דגדוג השיער שנוגע בבטני, עם קולות הצחקוקים והגניחות שברקע. אבוד וסקרן כמו ילד קטן, אני מרפה. קולט שלפתע הגוף מגיב לפני הראש, הגוף נפתח ונסגר, בלי קשר למה אני חושב על מי שנוגע בי. מה זה משנה גבר/אישה/מכוער/מושך, הגוף זז לאן שנעים לו.


כשזה נגמר. אני שוכב שם, רפוי, מבולבל ושמח. מה זה היה ? ראיתי כמה קשה לי ,בדרך כלל, להתמסר וכמה אני כמהה לזה. כמה אני נעול בתפיסות של מה ארוטי עבורי וכמה חוויות אני מפספס בדרך. בחושך נתנה לי המתנה לפחד את הפחדים שלי, רק בלי הסיפור שאני מספר לעצמי. כשהסרתי את כיסוי העיניים, מיד התחלתי לחפש מי נגע בי. ניסיון חסר תוחלת לחבר בין העונג המופשט שחוויתי לפרסונה שנכחה בתרגיל איתי. החיפוש, הפך כל חיוך, כל מבט בסביבה, לבעל משמעות חדשה. העולם ,מסביבי, אותו עולם אבל האפשרויות הן אין-סופיות.