לפני כעשרה ימים הלכתי למפגש חברים. בעודי צועד בשדרות רוטשילד בתל-אביב ומתפעל מכמה העיר שוקקת בהתחשב ב"מצב", קלטתי שזהו ט"ו באב והמון זוגות פוקדים את בתי הקפה והמסעדות. בכלל לא זכרתי את זה וחששתי שהעובדה שלא תכננתי לנו ערב רומנטי תבאס את זוגתי. הרגשתי אשמה.
באופן כללי, אני לא חובב מועדים שאומרים לי איך להרגיש ומה לעשות. ימים שחייבים לשמוח בהם מלחיצים אותי במיוחד. וולנטיינ'ז, סילבסטר וימי נישואים מרגישים לי כמו מאמץ מלאכותי ועושים לי אנטי. וגם איך זה שהם תמיד קשורים בלהוציא כסף? כאילו יש איזו קונספירציה קפיטליסטית שדוחפת אותנו לקנות ולצרוך ארוחות, פרחים, תכשיטים, שוקולדים ושאר מתנות - כי ככה "חוגגים אהבה". מצד שני, אני גם חסיד של הגישה ש"כל סיבה היא סיבה טובה למסיבה", ולחגוג אהבה הוא דבר חיובי. אז למה לא בעצם לחגוג אהבה במסעדה מפונפנת? למה עבורי זה לא מתאים כשיש אחרים שפשוט עפים על זה?
לד"ר גרי צ'פמן, הסופר ואיש התקשורת האמריקאי, יש הסבר לזה. הוא מכנה זאת "חמש השפות של אהבה". לשיטתו, יש סוגים שונים של דרכים להביע אהבה וקבלה. חמש השפות הן: מלים טובות (עידוד, מחמאות ומלות אהבה), מתנות, מגע, זמן איכות (לבלות יחד ולפעמים גם לא לעשות כלום יחד) ותמיכה/עזרה במשהו פרקטי. שימוש בכל אחת מהשפות הללו היא אסטרטגיה לומר "אני אוהב/ת" ובעיקר דרך לשמוע שאוהבים אותי. מניסיוני בעבודה עם זוגות, לרוב האנשים יש שפה אחת שמדברת אליהם ממש ולפחות עוד אחת שעושה להם נעים.
אצלי, שפת האהבה שאני רוצה שידברו איתי היא גם השפה שאני דובר. אולי כבר הבנתם שעבורי זה ממש בזבוז לקבל מתנות. עבור מישהו אחר, עצם זה שהפרטנר שלו חשב עליו והשקיע בו כסף וזמן - זה המון. אצלי, המתנות היחידות שאני זוכר הן מתנות פרקטיות. למשל, מאכיל אוטומטי לחתולים. שפת האהבה שלי (אולי כבר ניחשתם) היא תמיכה ועזרה. כשזוגתי עוזרת לי בעבודה או מקפיצה אותי לאנשהו - אני מרגיש נאהב. מלים טובות ומחמאות, לעומת זאת, לא עושות לי את זה. אני כמו טפלון. מחמאות מחליקות ממני והלאה. לעומת זאת, זוגתי שותה בשקיקה את מלותיי כשאני מחמיא לה על משהו שהיא חסרת ביטחון בו.
חגיגות אהבה שיש בהן מתנות או ברכות או זמן יחד, כמו בט"ו באב, מתאימות לאנשים שאלה שפות האהבה שלהם. כנראה שזה לא אני, וההבנה הזאת עוזרת לי לנרמל את התחושה שאני אדם לא רומנטי. זוגות רבים מרגישים תסכול מהעובדה שהפרטנר שלהם לא רומנטי "או לא יודע לפנק", כשבעצם מבחינתו הוא ממש משקיע וזה שהמעשים שלו שקופים יכול להיות ממש מייאש מבחינתו.
אז מה עושים כששפות אהבה שלנו שונות? קודם כל, מכירים בזה. שנינו אוהבים, שנינו משקיעים וזה לא נקלט בצד השני. באסה. ועדיין, אם נצליח לראות שהאחר, מבחינתו, רוצה שיהיה לי טוב, אולי ניזכר בזה שהוא אוהב אותנו, גם אם אנחנו לא מרגישים את זה ביום-יום. הדבר השני שאפשר לעשות זה לדייק טוב יותר מה גורם לנו להרגיש נאהבים. לא להשאיר את זה כללי. לפעמים לוקח זמן ללמוד שפת אהבה חדשה. תנו לפרטנר/ית דוגמאות ומספר אפשרויות ביטוי, להסביר בדיוק איך אתם אוהבים שנוגעים בכם או איזה מתנות אתם אוהבים. מה שברור לכם לא בהכרח ברור לאחר. בשבילו/בשבילה אולי זה סינית.
כשסוף-סוף, הפרטנר/ית עושה מאמץ ומנסה לדבר בשפתכם, אל תגידו לו רק "תודה", אלא שתפו אותו/אותה מה מרגש במה שהוא עשה וכמה זה חשוב לכם שניסה/ניסתה. כן, זה יכול להיות מלאכותי בהתחלה. יש אידאל לפיו "באהבה הכל צריך לבוא קל", זה אידאל שגורם להרבה סבל. תחשבו שאתם מתחילים ללמוד שפה חדשה - זה לא תמיד כיף לעשות את שיעורי בית, אבל עם ההתמדה בא גם הסיפוק.
עולה לי בראש שפת אהבה שישית - "החוויה המשותפת". כזו שמוציאה אותנו מאזור הנוחות, אפילו אם בקטנה. לבלות לילה בטבע, לצלם את עצמנו בצורה ארוטית, ללכת לסדנת מגע חושני, בקיצור - הרפתקה זוגית. לא במקרה, אני מנחה סדנאות והולך עליהן בעצמי, אני מאמין שלחוויה משותפת יש פוטנציאל למידה גבוה יותר משיחה. הרפתקה משותפת מאפשרת לי לראות את זוגתי באור חדש ומשחררת אצלי מגננות.
ולסיום, שימו לב: לחגיגות אהבה שנעשות מתוך אילוץ או ריצוי - אין משמעות. אם אתם עושים את זה בכוח - אל תעשו. מה שכן, אינטימיות היא דבר שעלול להישחק עם הזמן, וזה מאוד עוזר למצוא את הזמן להתקרב ולהתפתח בנושא. כמו שאתם מפתחים תחביב שאתם אוהבים. בעולם של צמצום הוצאות וצמצום אפשרויות, אולי שווה לעשות שיחה כנה ולבדוק מהן הדרכים בהן אתם חוגגים אהבה והאם הן באמת עונות על הצורך להרגיש אהובים. לא חייבים לקפוץ ממטוס יחד או לנסוע לצימר מפנק, לפעמים אפשר גם "רק" להסתכל בעיניים ולנשום יחד, לכמה דקות של זמן קרוב. זה לא פחות מקרב והרבה יותר זול.