בימים הראשונים של הקורונה, חגגנו. גל ארוטי שתף את חיינו הזוגיים. בבולמוס של שינה, אוכל וסקס העברנו את הימים. אולי זה הפחד מן הלא נודע או תחושת סוף העולם המתקרב; אולי זה הבידוד מהעולם והבחירה הכמעט רומנטית להיות יחד; אין FOMO או אנשים שמחכים לנו שם בחוץ. אין. יש רק אני ואת.
בתוך בליל הקרבה צצו אט-אט סדקים. פחדים מלהיות כה תלוי במישהו אחר. דיברנו אותם, היינו סבלנים. שחררנו קצת מהמיניות ונתנו להם מקום. בזמן שהתפנה, קראנו ספרים, ראינו סרטים וסידרנו את הבית. פתאום חלף לו שבוע בלי סקס ואז עוד שבוע ועוד אחד. הזמן הזוגי היה נעים אז לא רצינו לעשות מזה עניין, אבל לא לדבר על משהו מלחיץ לא הופך אותו פחות מלחיץ. להיפך. חוסר הוודאות הסקסי של תחילת הקורונה, הפך גם הוא לשגרה. מסתבר שמתרגלים להכל...
האווירה בבית מתוחה. מתוחה ומוכרת מטיולים זוגיים בחו"ל למשל. בדרך כלל אחרי כמה ימים של ביחד, אני צריך אוויר ופרטיות והחשק יורד לי. משהו בלהיות כל הזמן עם אותו האדם, בלשים עליו את כל הצרכים שלי, על מקום שבו כבר לא ברור לי איפה אני מתחיל ואיפה היא נגמרת - מעלים את המתח המיני. שהרי כדי שיהיה מתח מיני צריך שני קטבים, שתי ישויות נפרדות. אז ככל שאנחנו קרובים ודומים, ככל שאנחנו "אחד", נעלמים הקטבים שיחזיקו את המתח.
חוקרת היחסים המבריקה אסתר פרל מתארת את החוויה הארוטית כגילוי. ככל שיש לי מה לגלות באדם שאיתי - כך גדל פוטנציאל התשוקה. ובהתאמה, ככל שאני חש שאני יודע כבר הכל על מי שאיתי - כך פחות בא לי עליו. זו למשל, אחת הסיבות שהסקס יותר לוהט בתחילת מערכת היחסים או דווקא אחרי ריב כואב, משום שהוא מזכיר לנו שאנחנו בעצם שני אנשים שונים, נפרדים.
וכאן טמון בעצם שורש המושג "נפרדות". זה לא הרצון להיפרד מזוגתך או מזוגך, כי אם הרצון להרגיש אות/ה מספיק קרוב/ה עבור ביטחון אבל גם מספיק רחוק/ה כדי שיהיה/תהיה מסקרנ/ת. אבל איך מייצרים נפרדות כששנינו כל הזמן בבית? מה כבר נשאר לגלות על האדם שאוכל, ישן, מתקלח ועושה את צרכיו לידי? הטיפ של פרל היה להזכיר לעצמנו שהכל נמצא כל הזמן בתנועה, וכמו שאנחנו משתנים מיום ליום כך גם הפרטנר/ית שלנו. ולמרות שנוח לנו לחשוב שאנחנו מכירים אותו לגמרי, זה לא באמת כך.
אז איך מספרים לעצמנו שאנחנו בעצם לא ממש מכירים? ניסינו לעבוד בחדרים נפרדים במהלך היום ולסגור את הדלת; לייצר קצת פרטיות בבית שבו כל מה ששלי שלה וכל מה ששלה שלי, אולי אם נדפוק בדלת ברשמיות לפני שנכנסים זה עשוי לתת תחושה שאולי לא הכל גלוי.... ניסינו לישון מדי פעם בנפרד למרות האהבה הגדולה שבלהירדם מכורבלים; לתת קצת זמן להתגעגע מתוך המקום של לבד עם העצמי; ניסינו לעורר קצת קנאה, לדבר הטלפון עם אחרים ובכך לשמור קצת סודיות ומסתורין לגבי עולמנו הפרטי, לערער בקטנה את תחושת הביטחון.
דבר נוסף שעזר לנו היא החפצה. כלומר, ההתייחסות לגופו של האחר כאובייקט שמנותק מהמכלול. ממש במודע החפצנו אחד את השנייה, ארוטית. "החפצה" היא אמנם מלה שקיבלה קונוטציות שלילית, אבל דווקא היא אחד המנועים ליצירת נפרדות. דווקא היכולת להחפיץ את גופה של אהובתך היא סימן לזה שאתם לא אותה ישות.
בסוף, משהו בתמהיל הזה עבד, ואט-אט החיים חזרו למסלולם ואיתם גם הסקס שלנו. שמתי לב שלא פחות מהאפקט המשחרר והמקרב שיש בינינו אחרי סקס מספק, ישנו גם האפקט של "אין משהו מעיק שלא מדובר בינינו", שהחרדה מפני "אש התשוקה שדעכה לנו" התפוגגה, ואין לחץ להיות במיניות כי חייבים.
אולי בכלל העניין הוא לא סקס. אולי בכלל כדאי לצאת מהסרט הזה ולהסתכל בעצם על מה שיש, כי יש הרבה, קרבה ואינטימיות ושותפות ומגע ויצירתיות. אולי בעצם הרבה מהצרכים שבגינם אנחנו עושים סקס, מקבלים מענה בימים הכה צמודים הללו. אולי אני בעצם לא כזה רעב? אולי אני בעצם צריך פחות סקס ממה שאני חושב שאני צריך. מסתבר שלפעמים שיחה על הקושי שיש לנו מסביב לנושא מקלה על המועקה ומפנה מקום למשהו חדש - שאולי יהיה סקס ואולי משחק לוהט של "שבץ-נא".
מתוך הבלוג שלי ב'הארץ' - https://www.haaretz.co.il/blogs/shaharberlovich